מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר נוריאל מזרחי. נולדתי בשנת 1932 בטורקיה. שם אבי היה אברהם חמוי ושם אמי היה ג'מילה חמוי. בזמני הבריטים אסרו על היהודים לעלות לארץ ולכן היה עלינו להיכנס בחשאי דרך לבנון. בגלל החשאיות הוריי התפצלו. אבי נכנס ראשון לארץ בסתר וחיכה לנו בירושלים ואמי ניסתה שלוש פעמים לעלות לארץ איתי כאשר אני הייתי בת שנתיים ורק בפעם השלישית הצליחה. גרנו יחד בשכונת נחלאות בירושלים. בילדותי שיחקנו בעיקר במשחק שנקרא חמש אבנים. בגיל 14 הלכתי ללמוד תפירה (זה היה התחביב שלי) אצל רבקה סומך, הייתי תופרת מהבוקר עד הלילה. בבקרים הייתי תופרת בעבודה ללקוחות ובערבים הייתי תופרת בגדים למשפחה שלי. בגיל 17 התחתנתי עם קרוב משפחה שמהילדות שלי אמרו לי שאתחתן איתו, הוא גם היה שכן שלי. אימא שלי סיפרה לי איך הוא נדנד אותי בעריסה כשהייתי עדיין תינוקת והוא היה בן 5.

קודם לכן, בגיל 13, התגייסתי ללח"י בעקבות חברותי מהשכונה שהכירו לי את המחתרת, בה שירתי עד הקמת המדינה, כמובן ללא ידיעת הוריי. לא פחדתי כי רציתי לעזור ולעשות הכל כדי שתהיה לנו מדינה. במחתרת שמי הפך ל"אביגיל", בגלל שהכל היה צריך להיות סודי. תפקידי בעיקר היה לתלות כרוזים- אלו פרסומים שפרסמנו ותלינו נגד הבריטים ולקידום מטרות שאנו מנסים להשיג. בנוסף, תפקידי היה לעמוד באיזשהי פינה, לתצפת ולדווח על הקצינים הבריטים: מתי הם באים, מתי הם הולכים ומה הם עושים. היה לי סיפור כיסוי טוב משום שאבי היה שוטר במשטרה הבריטית ולכן לא חשדו בי בחברות בלח"י. עם קום המדינה, אנחנו, אנשי האצ"ל והלח"י, לא התגייסנו לצה"ל ובמקום זה שמרנו על ירושלים, נלחמנו בעיר העתיקה על החומה עם נשק. ברנדוט הלשין על המחתרת לירדנים ולכן אנשי הלח"י הרגו אותו. לאחר הרצח הכניסו את כל אנשי הלח"י ואני בתוכם לכלא עכו כדי להראות לעולם שלא שותקים על הרצח. שהיתי בכלא ארבעה חודשים. לאחר שהשתחררנו מהכלא נגמרו המחתרות מכיוון שקמה המדינה ואנו השגנו את מטרתנו להקים מדינה בארץ ישראל.

במקביל לפעילותי בלח"י, כמו שציינתי, למדתי תפירה בחנות בעיר בירושלים. באחד מהימים נכנסה אלי לקוחה חדשה ורצתה להזמין תפירה של סרפן. הסתכלתי עליה ופתאום זיהיתי את הנעלים שלה. בעבר היו עושים לנו ערבי הדרכה ללמוד על המחתרת והמפקדים דיברו מאחורי וילון כדי שלא נראה אותם, כך שאם יתפסו אותנו לא נוכל לספר איך נראים מפקדינו… באחד מערבי ההדרכה, הנעל של אחת המפקדות, במקרה, הייתה מחוץ לוילון, כאשר היא הדריכה אותי במחתרת. בחנות, את אותה המפקדת זיהיתי מיד, כי היו לה את אותן נעלים מיוחדות שראיתי מחוץ לוילון במהלך ההדרכה, שלא היו בירושלים, רק לתל אביביות היו אותן. אך למרות שזיהיתי אותה לא אמרתי לה מילה, כי פחדתי שתתרגז, כי היה לנו  אסור לדעת מי המפקדים שלנו ובנוסף היה אסור לי להסגיר את עצמי שאני בלח"י, לכן שתקתי. לאחר קום המדינה, כשהוכרז על מדינת ישראל והבריטים יצאו מהארץ, הערבים ברחו והבתים שלהם שימשו ללטובת המחתרת – הלח"י, להכנת פצצות וכלי מלחמה למען הצלת ירושלים ואז כבר היה מותר לדבר ולהכיר את המפקדים וסיפרתי לאותה מפקדת שזיהיתי את הנעלים שלה בחנות… היא התלהבה וסיפרה לכולם. אריאלה, היה שמה. כיום ישנה ספרייה בתל אביב על שמה.

כיום ב"ה יש לי שלוש בנות מדהימות, נכדים ונינים, להם סיפרתי את סיפור חיי ותפרתי להם בגדים ושמלות כלה לחתונתם.

נוסף על כך, מי שמתעניין, אסתר מופיעה גם באתר מוזיאון הלח"י, וגם בעמותה להנצחת מורשת לוחמי חרות ישראל (לח"י).

הזוית האישית

שיראל הסטודנטית המתעדת: גיליתי שמאחורי כל אדם מסתתר סיפור מעניין שאפשר ללמוד ממנו דברים לחיים. אנו בתור צעירים כיום נוטים להסתכל על הגיל השלישי בפן החיצוני שכולל: מראה, התנהגות, דיבור, תקשורת… ונוטים לשכוח את הצד הפנימי היפה שיש בכל אחד מהם (סיפור חיים, ניסיון, מסרים לחיים). אסתר לימדה אותי איך לכל אדם יש כח להשפיע ולתרום, גם אם הוא נראה רק בורג קטן במערכת, בסופו של דבר בתמונה הגדולה. אסתר היתה אחת מאלה שהקימו את מדינת ישראל במו ידיה בגיל כל כך צעיר ללא פחד. ולכן בפעם הבאה, אם יש לכם איזשהו רעיון שאתם רוצים ליזום וליצור – אל תחששו ותדעו שהכל אתם יכולים, אם רק תאמינו בעצמכם.

פרוייקט זה הוא פרוייקט מאוד מיוחד אשר יוצר קשר בין האזרח הוותיק לבין הנוער הצעיר וכך הוא גורם לנו להעריך ולכבד יותר את הגיל השלישי וגם באופן כללי לעזור לאחר לחלש. דבר זה יכול לבוא לידי ביטוי ביחס של הדור הצעיר לדור הוותיק במפגשים בחיי היום יום: ברכבת, באוטובוס, בסופר, בקופת חולים ובכל מקום בו נוצר מפגש ביניהם. ניכר היה שאסתר נהנית לספר את סיפורה, לגלות שיש לה אוזן קשבת והזדהות עם כל מה שסיפרה. במהלך השיחה איתה הייתה הרגשה שהיא מתרגשת ומתלהבת וחווה את הארועים מחדש. בעקבות השיחה התהדק הקשר האישי בינינו מעבר לפרויקט זה, קשר מיוחד שללא הפרויקט לא בטוח היה נוצר. תודה על הזכות האדירה להכיר אישה כל כך מיוחדת.