מאגר סיפורי מורשת

שמי (הלנה) נעמי רטנר, שם משפחה הקודם שלי לפני הנישואין היה אלטברג, נולדתי בשנת 1946 בעיר בת ים שבישראל.

אתחיל מלספר שההורים שלי לא נטו לספר על העבר שלהם הקשור בשואה. הם נולדו בגרמניה אבל הגיעו ארצה בזמן  (כלומר לפני מלחמת העולם השנייה) אבא שלי ואחותו הגיעו לישראל, וההורים שלהם נשארו שם ונספו בשואה. שמותיהם היו הלנה ואברהם אלטברג.

אברהם והלנה אלטברג – סבא וסבתא של נעמי. גרמניה, לפני המלחמה

מכתב מהעבר – מכתב לז'אק, 22/10/1938 ציריך

"עבר זמן רב עד שאני משיב לך. התרחשו הרבה דברים בינתיים. כפי שאתה רואה אני נמצא בציריך. אני נמצא כאן ארבעה שבועות. רגע לפני שהמצב הפך קריטי נסעתי לכאן. ביליתי זמן רב עם ההורים שלך, אבל לא יכולתי ולא רציתי לכתוב לך הכל. ההורים שלך קבעו אתנו להגר ביחד לפלסטינה בינתיים הדבר השתנה וגם אצל ההורים שלך דברים התדרדרו.

פלסטינה למעשה נעולה בפנינו. אבא שלי הגיע היום מלייפציג ושוב שוחח ארוכות עם אביך. הוריך עדיין רוצים להגר יחד איתנו לא משנה לאן. עלי לכתוב לך במה המדובר ועליך לנקוט (להגיב) עמדה כמה שיותר מהר. אבל כל דואר ומכתב חייבים להגיע אלי.

להוריך תכתוב בקיצור ואל תשאל מה הם עושים. אכן שתי אפשרויות הגירה: הראשונה בוליביה והשניה צ'ילה.

אודות בוליביה-  אריק ייסע לשם ב-3 נובמבר יחד עם אשתו והנס פוזנר. הוא קבל ויזה (אישור כניסה) כדי להתיישב שם רק לצורך חקלאות. אנחנו נשתדל השבוע לקבל את אותה הויזה. אם תחליט תצטרך גם אתה לדאוג לאותו דבר אם אפשר שם, או שתבוא לכאן או שתשלח את הדרכון שלך ואת המסמכים שלך.

מדובר בדבר הבא: אנחנו רוצים לקנות קרקע בבוליביה ולעבוד בחקלאות. מה שעוד אפשר לעשות שם מבחינת פרנסה נראה (לכשנגיע) לארץ עצמה.

הוריך רוצים להיות שותפים לכל. המצב בארץ הזאת לא ידוע. מבחינת האקלים (מזג אויר) נראה ידידותי. אין הרבה ברירות היום. חייבים להגר וצריך לנצל כל אפשרות. המצב הוא כך שאני צריך שותף וכמובן אעדיף לעשות זאת אתך. אתה חייב להחליט מהר ואני לא יכול לחכות יותר. אם יתאפשר הדבר להוריך מה שאני מקווה, מה שיוחלט בהקדם. עניין הכסף לא יהיה המכריע עבורך כי יש לנו הכסף הדרוש אתנו.

בקשר לצ'ילה האופציה השנייה: נדע בהקדם על האפשרויות שם.

ז'אק אל תחכה הפעם עם התשובה. תחשוב היטב ותשאל מה שעוד לא הסברתי ואתה לא יודע. הוריך מוסרים לך….. הם יהיו מאושרים אם תצטרף אלינו."

תוספת שלי (נעמי)

את המכתב מצאתי כמו שתורגם. כתוב בכתב יד וחסרות שורות של סוף המכתב עם החתימה של השולח. לפי רוח הדברים נראה לי שזה חבר ילדות של אבי ז'אק, ששמו קורט שאכן הגר לבוליביה וכך ניצל. אתו היה קשר לאחר הרבה שנות נתק ואפילו יש לנו תמונה משותפת בכותל. אך יתכן שזה גם קרוב משפחה שלא שמעתי אודותיו וזה מאוד חבל. מכתב זה מסביר רגשות אשם של אבי שלא הצליח לסייע להוריו לצאת מאירופה שהפכה מלכודת מוות ליהודים.

בזירה האירופית החלה המלחמה ב-1 בספטמבר 1939 עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין, והסתיימה ב-8 במאי 1945 עם חתימת גרמניה הנאצית על חוזה הכניעה הסופי.

מתוך "עבודת השורשים" שכתבה דודה שלי (אייל), יעל, כשהייתה בכיתה ז'

טלגרמה, 1943

הטלגרמה היה אמצעי יחידי ליצור קשר עם המשפחה שנותרה בגרמניה. הצלב האדום סייע במשלוחים של דואר וחבילות. את הטלגרמה שצילמתי שלח סבא שלי שהספיק להסתלק מגרמניה ועלה ארצה עם אשתו (סבתי) ובתו שהיא אמי. כתוב שם שאשתו נפטרה לפתע ב-7 ביוני, ובתו (אמי) ילדה בן ששמו יוחנן.

יוחנן (יוהכים) היה דוד שנפטר ממחלת הטיפוס בשנחאי, לשם הצליח לברוח מהנאצים. מותו הסב לסבתא צער שגרם להחמרת מצבה הבריאותי. היא פשוט נפטרה משברון לב. החיים ממשיכים הלאה. נולד נכד, אשר נקרא על שם הדוד שנפטר. ואח"כ נולדתי אני, וקראו לי הלנה על שם סבתי. כמובן ששמי בישראל שונה לנעמי.

יש טלגרמות נוספות הנותנות לנו הסברים היכן התחבאו כל בני המשפחה, ואח"כ מידע על משפחות שלמות שנשלחו ברכבות. אף אחד מבני המשפחה שנותרו בגרמניה לא ניצל.

telegrams 1943

חלק שני- 11/03/1946, נולדתי וגדלתי בבת ים

בילדותי היו עוד עדויות שטח בבת-ים מתקופת מלחמת העצמאות. ליד ביתנו הייתה שארית של תעלת קשר שדרכה אפשר להגיע לאזור חנויות. ספרו לי שהיו צלפים מיפו הסמוכה. מול הבית שלנו עמד שלד, שריד של בית בן שלש קומות.

בילדותי גדלתי בבית קטן מוקף חולות. בקצה המגרש היה כביש ראשי רח' בלפור ובקצה השני של המגרש בכיוון לים רח' ארלוזרוב .מס 3 היה הבית שלנו.

סבתא נעמי ואחיה יוחנן בילדותם בבת ים

הבית שלנו היה קרוב לים משם יצאנו רגלית לים יחפים (כי היו גונבים נעלים בים) ומגבת על השכם.

הים היה מקום הבילוי העיקרי שלנו הזכור לי לטובה. הרגשתי מאוד טוב כשדודה סוזי באה מתל אביב לבת-ים עם שבעת ילדיה בגילי ולימדה אותם לשחות וכך גם אני למדתי. את חפציהם השאירו אצלנו וירדנו יחד לים והתאמנו בשחייה. לקראת צהרים עלינו לבית שלנו ושם אכלנו ארוחת פירות וסנדוויצ'ים שהביאו מהבית. הייתה פעולה חברתית משעשעת ואז בצהריים נסעו חזרה לביתם.

כשנשרו לסבתא נעמי שיני חלב… מקבלים מתנה וסוגרים שפתיים

כשהייתי בכתה ב' הוריי קבלו החלטה לנסות לשנות את מקום מגורי ולהרחיק אותי מאויר הים שגרם לי להתקפי אסטמה. שמחתי להצעה ללמוד שנה בקבוץ גבעת השלושה ולא הבנתי את העניין להתרחק מהבית. בביקור ההכנה לקראת ההחלטה קסם לי שהילדים ישנים בבית שלהם בלי ההורים וגם הכיתה באותו מבנה. לא צריך ללכת ברגל לבית ספר. התאקלמתי מהר בחברת הילדים.

בכתה, ילדה אחת אימצה אותי לביתה והייתה לי משפחה. אבי היה בא מידי פעם באמצע השבוע עם ממתקים לילדים ושימח את ליבם וכל שישי שבת באתי הביתה. בתום השנה חזרתי הביתה השתלבתי בבי"ס ממלכתי א' היכן שלמדו ילדי השכונה וגם אחי.

סבתא נעמי בדרך להביא קרח

זיכרון משנת 1956 – הייתי בת עשר, בא אלינו שליח מהצבא שאמר לי תני לאבא שלך את הצו הזה, מחר הוא צריך להתייצב. אמרתי לו שאבא עסוק והוא עובד והשליח אמר מחר מלחמה לא עובדים. מאז מלחמת קדש היו אומרים לי שאת לא תהיי חיילת כי לא יהיו עוד מלחמות. מצחיק.

גם השכונה ליד הבית העסיקה אותנו בשעות הצהריים. כולנו למדנו באותו בית ספר שהיה מרוחק מהבית (1.5 ק"מ). כשהייתי בת 12 סבא קנה לי אופניים ואתם הגעתי לבית הספר. כשהייתי בכתה ט' עברנו דירה. קצת התרחקנו מהים. אבל היה קל להגיע רגלית דרך השדרה המוצלת. לעומת זאת התקרבתי לבית הספר הייתי בכתה ט'. גם לצריף הצופים הבית היה קרוב. וזה היה עיקר עיסוקי צופים בי"ס וחברים.

בסוף כתה י' החלטתי ללמוד במכינות של סמינר לוינסקי כדי לקדם עצמי לקראת העתיד שחלמתי עליו להיות מורה. עד היום אני כועסת על עצמי שעשיתי את הצעד הזה. הרווח היחידי שצמח לי משם זה חברתי נורית מאז ועד היום. את ביה"ס שנאתי וחברותי לכתה לא דברו ללבי התגעגעתי לחברים בבת-ים והשתדלתי לשמור קשר יומיומי אתם.

לאחר בחינות הבגרות היה לי משבר עם אבא שלי שהיה לו עניין שאמשיך בסמינר ולי היה עניין להסתלק מהמקום השנוא הזה ולהגשים את מטרתי הקרובה, שירות בגרעין נחל שהייתי קשורה אליו יותר מענייני בבית ספר. כדרכי התפשרתי עם אבי. הסכמתי לשנת סמינר בזמן שחברי יתגייסו לנח"ל. אחרי שנה אעשה כלבבי. הרגשתי שבחירתי בגיל 16 בסוף כתה י' גרמה לי נזק כפול.

היה קשה להישאר בבית כאשר חברי הטובים התגייסו, אבל כל שבת שהם לא באו לחופשה נסעתי אליהם. בתחילה במחנה הטירונים ואח"כ בהכשרה בדגניה, ואחרי עוד חצי שנה בהיאחזות בירנית. רחוק בצפון. היו לי הרבה חוויות משעשעות בנסיעות לחברים. וזה בהזדמנות אספר. הנייר "יסמיק".

זהו, בשעה טובה סיימתי שנה בסמינר והכיף הגדול שלי היה שמורים שלי שמעו שאני עוזבת הצטערו אבל אני הייתי מאושרת. אכן הבחירה שלי לחבור לחבריי ולתת את שירותי הצבאי בקיבוץ חצרים היה מוצלח. השתלבתי בקיבוץ ובין חברי לגרעין היו לי שנתיים נפלאות. הייתי מטפלת בקיבוץ בכתות ב'-ג' בתקופה של לינה משותפת. השקעתי הרבה בעבודתי ואהבתי אותה מאוד והילדים החזירו לי אהבה. האהבה הגדולה שלי הייתה איילה, אחת הבנות, היא "אימצה" אותי לאחות והוריה אימצו אותי לבת, ככה זה בקיבוץ שמגיע גרעין נח"ל חברי הקיבוץ מאמצים את הנחלאים החדשים.

בתום השירות הצבאי שלי נשארתי בחצרים עוד מספר חדשים.

בתקופה היפה בחצרים קראתי שיש בבאר שבע הקרובה לקיבוץ אוניברסיטה שהיא שלוחה של האוניברסיטה העברית בירושלים. שוחחתי עם חברותי לגרעין והחלטנו ללמוד משהו קטן, "טעימה". הלימודים היו אחרי יום עבודה והיה לנו טרמפ מהקיבוץ. פעם ראשונה שהתלהבתי מלימודים. וזהו החלטתי שתם פרק הקיבוץ, היעד הבא לימודים.

השנה 1967, בחודש יוני פרצה מלחמת ששת הימים באותו בוקר כבר ישבתי עם ילדי הקבוץ במקלט וגם בצהריים. ואז בא אחד האבות של הילדים להגיד שאפשר לצאת וסיפר בגאווה שיותר לא נצטרך לשבת במקלט כי הרסו את שדות התעופה במצרים, ועוד דבר! שהר הצופים בידנו ואז אמרתי בלבי בשנה הבאה אלמד בירושלים. וכך היה. באותו קיץ נפרדתי מהקבוץ וחברי שאהבתי את רובם והבטחתי להמשיך לבקר ואכן כך עשיתי. רנה חברתי הטובה מגיל 8 נשארה בקבוץ ושם הקימה את משפחתה ואני אתה בקשר עד היום.

לירושלים הגעתי לקראת שנת הלימודים בסוף חודש אוקטובר ובתקופת הביניים בין הקבוץ לשנת הלימודים עסקתי בחידוש חברויות ועבדתי כדי לממן את תחילת שנת הלימודים הראשונה. את שכר הלימוד הבטיח לשלם סבא שקראתי לו אופה (סבא בגרמנית) ואכן הוא שילם שלוש שנות לימוד. חודש בחופש הועסקתי ע"י משפחת יורדים שחיה בגרמניה ובאו לנפוש חודש בארץ. היה להם ילד בן חמש ורצו מטפלת 24 שעות ביממה. זה היה כדאי ככה זה כיסה לי כמה חדשי מחיה.

בירושלים התחלתי את למודי בחינוך וגיאוגרפיה וגרתי בדירה שחלקתי עם סטודנטיות אחרות. אחת הסטודנטיות הייתה חברת גרעין ששמה גם נעמי. נעמי עזרה לי להתערות בחיי החברה של הסטודנטים ולמעשה בקלות יצרתי הכרויות חדשות וגם חידשתי קשרים ישנים. אהבתי את הלימודים למרות שלא היה קל מסתבר שהיו לי חסרות טכניקות של לימוד כמו התמצאות בספריה לצורך כתיבת עבודות ובכלל איך ללמוד וכשהפכתי להיות מורה תמיד זכרתי להכין את תלמידי לעתיד.

שלוש שנות הלימוד עברו וכבר בשנה השלישית התחלתי לעבוד ב"מסילה" – מוסד לילדים עם "תיק" במשטרה. לימדתי פרטני ילדים לקרא (בהדרכת חברה שהחלפתי את מקומה) ולהפתעתי הצליח לי וגם הקשר שיצרתי עם אותם ילדים היה מוצלח. בתום אותה שנה הציעו לי לקבל על עצמי להיות מורה במשרה מלאה.

בשלוש השנים בירושלים גרתי בדירות סטודנטים. בשנה השנייה מצאתי דירה בבית הכרם ברח' הארזים 7. דירה מיוחדת היא הושכרה לקבוץ כפר מנחם וכשבאתי היו שניים מתוך החמישה מהקבוץ. במשך השנה התארחו חברה מהקבוץ ליום יומיים והביאו מטעמים מהקבוץ וגם היה שמח. המיוחד בחבורה היה עמי אורן סטודנט לרפואה בן קבוץ כפר מנחם. שגר עם חבר מהלימודים.

לדירה הגיעו חברים שלמדו אתם רפואה וכך הכרתי מעגל חברתי חדש ומגוון. בין הסטודנטים לרפואה שהגיעו לגור בדירה היה זאב לגשטיין שלמד אתי בבת-ים ואפילו עבר לגור בבית הצמוד אלינו בתקופת התיכון. עד היום אנחנו בקשר רופף, הוא רופא מצליח בלאס וגאס.

סמוך לבית שגרתי גרה רותי קארק מרצה שלנו בחוג לגיאוגרפיה שהתיידדתי אתה ומשפחתה. יום אחד לקראת סיום לימודי התואר הראשון הציעה לי לבוא לביתה לקחת חומר לבחינות הגמר בגאוגרפיה. כשבאתי לביתה ישבו שם שתי נשים אחת בגילי ועוד אחת שלאחר מכן הבנתי שהיא דודתה שגרה בירושלים. זו הייתה הפגישה הגורלית שלי. לא בחינות הגמר אלא היכרותי עם נעמי מושין – בת דודה של נחמן. מיד מצאתי חברות משותפות וגם עם הדודה מצאתי קשרים. הן ישבו שם כי נעמי רכשה את הדירה ממשפחת קארק והפכה לשכנתי החדשה ובהמשך לחברתי.

את נחמן פגשתי אצל נעמי הבת דודה שלו, שהפכה להיות שכנתי ולימים חברתי. נחמן שמע שאמרתי לנעמי שנמאסו עלי שותפי לדירה והציע לי חדר בדירה שגר. ואמר לי "כדאי לך מי שנכנס לשם מתחתן" אז אמרתי ביבושת אז זה לא מתאים לי כי אין שם טלפון ומאז ועד היום אנחנו יחד. בשנה שעברה חגגנו חמישים שנות נישואים.

1972

הגענו ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. נעמי הגיעה מבת-ים ונחמן מחיפה. נעמי למדה חינוך וגיאוגרפיה. נחמן למד כלכלה והמשיך למנהל עסקים. נעמי מושין בת הדוד של נחמן שהייתה חברה של נעמי הפגישה אותנו. תחילת חיינו המשותפים הייתה בדירת חדר בבית אבן קטן  ברח' בית הכרם 19 בירושלים. מיקומו של הבית היה מול מכללת דוד ילין בשכונת בית הכרם הירוקה.

הדירה אותה שכרנו ואליה עברנו סמוך לנשואינו נראתה לנו כארמון. לדירה הייתה יציאה לחצר, חלונות צבעוניים, תקרה גבוהה וכל מה שצריך ואפילו כללה טלפון קווי. היה גם מקום חנייה למכונית פרינס 4 הקטנטונת שלנו שהתגאינו בה מאוד באותה עת.

לא חלפו ימים רבים, והתחתנו בתאריך 27 ליוני 1972. החתונה הייתה רבת משתתפים שמחה ומוארת בחורשת החצר של הבית המשפחתי ברחוב חורב 12, אחוזה, חיפה. השתתפו בשמחתנו חברים ומשפחה משני הצדדים. בבית שעל הכרמל גרו סבא וסבתא (מושין) של נחמן, שבנו את הבית ובהמשך הרחיבו אותו. לשם עברו גם ההורים של נחמן והדוד קלמן ומשפחתו. מיד לאחר החתונה המשכנו בדרכנו לירח דבש בבית מלון בקיסריה. פתחנו את המתנות ומצאנו שפע סיפוני סיפולוקס ושלל סרוויסים לקפה שחלקם משמשים אותנו עד היום. לאחר פתיחת המתנות שאלתי אם יש סיכוי שניסע גם פעם לחו"ל ? ונחמן הבטיח ניסע גם ניסע! את החיים האמיתיים התחלנו מיד כשחזרנו לדירתנו השכורה בירושלים.

נעמי סיימה זה עתה את הכשרתה כמורה אקדמאית באוניברסיטה העברית. עזבה את עבודתה ב"מסילה" –מוסד לשיקום נערים בסיכון. לטובת שנת עבודה בבית ספר לעולים חדשים במבשרת ירושלים.

נחמן, שסיים את לימודי הכלכלה ובהמשך מנהל עסקים באוניברסיטה העברית, החל באותה עת עבודתו ככלכלן באגף החשב הכללי, במשרד האוצר. בדירת החדר שבבית הכרם נולדה לשמחת כולם הבת הבכורה יעל, בתאריך 16 למרץ 1973. דיירים נוספים שהצטרפו אלינו בקומת הקרקע היו העכברים. על העכברים הראשונים שלכדנו ריחמנו והסענו אותם רחוק. בהמשך ,החיסול האחרון היה אכזרי יותר. העכבר נלכד בטוסטר וזאת גילינו במהלך הארוחה.

לאחר חופשת הלידה נעמי החלה ללמד בגימנסיה רחביה. באותה עת היינו בקשר הדוק עם ההורים שלנו משני הצדדים. שולה וז'אק –ההורים של נעמי שגרו בבת ים, ושולמית ושורה-ההורים של נחמן שגרו בחיפה. שבתות רבות היינו מקדישים לנסיעות לביקורים הורים בבת-ים וחיפה וכמובן גם בחגים. היה לנו קשר משמעותי גם עם סבא צבי הרמן ואשתו קטה –מצד סבתא שולה, שגרו בתל אביב. וסבתא צילה -אמא של סבתא שולמית שגרה בבית המשפחתי באחוזה שבחיפה.

מכונית הפרינס הישנה (שנחמן רכש עוד בהיותו סטודנט) עשתה הרבה צרות ורצינו להחליפה. יום שישי אחד נחמן חזר מהעבודה (אז עבדו גם בימי שישי) ובדרכו עצר למלא דלק ותוך כדי כך מצא קונה, מכר את המכונית וחזר ברגל. ביום ראשון נחמן התעקש לקנות כרטיס פיס והפלא ופלא זכינו בסכום שאפשר להחליף את המכונית בפולקסווגן חיפושית.

מעבר לחיים האינטנסיביים באותה עת, נחמן היה יוצא מדי שנה לחודש מילואים רחוק מהבית. נעמי נשארה בבית בשגרה והתגעגעה.

בתאריך 6 אוקטובר 1973, בשבת בצהרי יום כיפור, הופעלו לפתע צופרי אזעקה וזה היה האות הראשון לפרוץ מלחמת יום כיפור. בהמשך אותו היום באו לגייס את נחמן. התהליך היה קצר מאוד ולא העלנו על הדעת עד כמה תהיה זו מלחמה  ארוכה וכרוכה בפרידה ממושכת. תקופה קשה.

נחמן בצבא

נחמן ארז ונפרד, נעמי נשארה עם יעל התינוקת ,לא ידענו למה לצפות. התפנית בשגרת החיים באה במפתיע. החיים בעורף המשיכו בלי גברים בגיל גיוס, לצרכי מיגון על חלונות הבית הדבקנו נייר דבק וגם האפלנו את החלונות. גם פנסי המכונית  צובעו בכחול ובהמשך כל מכונית נדרשה לשבות יום אחד בשבוע בגלל חוסר דלק בזמן המלחמה.

מיד כשנחמן גויס התארגנו החברות שלנו להיות ביחד. שתי הלאות (לאה מלוכנא, ולאה ליכט ז"ל) עברו לגור איתי ועם יעל התינוקת בדירת החדר שבבית הכרם. לאה ליכט ז"ל הייתה בהריון עם עופר וכשהגיע הזמן לאה מלוכנא ליוותה אותה ללדת. מנחם מלוכנא ומשה ליכט ז"ל שרתו גם הם  אותה עת כמו נחמן, בחזית הדרום. שלושת הנשים תפקדו כמשפחה  ונוצר קשר עמוק שנמשך שנים רבות.

לכל אחת מהחברות הייתה מכונית ותאמו ביניהן את יום השבתת המכונית כדי לסייע זו לזו.

הימים חלפו ונעמי וחברותיה עודכנו רק משידורי רדיו וטלוויזיה שזה עתה רכשו, ומשמועות שונות שהגיעו מהחזית. במשך כחודש לא היה קשר ישיר עם נחמן ששירת באגד צליחה ביחידת צליחה של סירות גומי. באותה עת לא היו טלפונים סלולריים ולא היה כל קשר ומידע מעבר לשמועות. גם נחמן מספר כי כל אותה עת בחזית, הם ניזונו בעיקר משמועות ולא ידעו מה קורה מעבר לאזור הקרבות בהם נמצאו. גם האינטרנט לא היה קיים אז.

נחמן סיפר כי התנאים בדרום היו קשים עד מאוד. הם היו נתונים לתקיפות מטוסים ומסוקים מצריים. בהמשך הם חצו את תעלת סואץ בסירות הגומי והתארגנו לשהייה ממושכת בצד המצרי שבאפריקה (שכבשו) באזור האגם המר לא רחוק מהעיר סואץ. רק לאחר מספר שבועות נחמן הצליח ליצור קשר טלפוני מאולתר עם הבית. ואפילו החלו להגיע גלויות דואר מאי שם בחזית. עד אז נעמי חייתה בחוסר ודאות כשהתינוקת החמודה יעל בחיקה.

נחמן מספר כי לאט לאט התחילו להגיע חבילות מהעורף כשהראשונה שבהם הייתה חבילה מסבא הרמן (כינינו אותו אופה) החבילה כללה נקניק סלמי גדול. נחמן הניח את החבילה בלילה לידו באוהל. למחרת בבוקר הסלמי שבחבילה לא נמצא, אבל מרבית חבריו סבלו משלשול קשה והאשימו את נחמן בסבלם.

פעם ראשונה שנחמן הגיע מהדרום הרחוק, לחופשה קצרה לאחר יותר מחודש, הוא מצא את יעל כבר יושבת אבל לא מזהה אותו. לאחר כחצי שנה טראומתית ולאחר פינוי כוחות צה"ל מעבר התעלה נחמן חזר מהמלחמה והחיים החלו לשוב לשגרה. התחלנו סוף סוף בחיים מסודרים.

זמן קצר לאחר מכן בתחילת שנת 1974 עברנו לגור בדירה חדשה והפעם בבעלותנו. הדירה אליה עברנו הייתה בשיכון שזה עתה הלך ונבנה בשכונת ארמון הנציב ברח' אבשלום חביב 6. את הדירה בארמון הנציב בירושלים קנינו באמצעות תכנית "חסכון לדיור" לתכנית זו נרשמו בזמנו ההורים של נחמן. דירה זו היותה בסיס להמשך חיינו. בשכונה הצעירה היו לנו ולילדים חיים חברתיים. במקביל התפתחו מעגלי חברים קרובים שנוצרו בתקופת הלימודים והעבודה, חברויות שנשמרו עד היום. הייתה לנו קבוצת חברים ששחקנו אתם ברידג' של מתחילים. נפגשנו בנוסף לארוחות משותפות בסופי שבוע.

בקיץ 1975 מומשה ראשיתה של ההבטחה של נחמן: "ניסע גם ניסע !".

יצאנו לטיול ראשון לחו"ל, ארוך ומורכב, לסקנדינביה. קנינו רכב בפרנקפורט שבגרמניה, טיילנו עד צפון נורבגיה, ובדרכנו חזרה מכרנו את הרכב בפאריז. כל אותה תקופה יעל בת השנתיים הייתה אצל סבתא וסבא ובבת-ים. הטיול היה ארוך מהנה ומלא חוויות ובא לפצות אותנו על התקופה הקשה של  מלחמת יום כפור שעוד הייתה ברקע. מהטיול שבנו לשגרה עם אנרגיות מחודשות. בתאריך 2 אפריל 1976 נולדה ליעל אחות ושמה ענת.

כשהסתיימה חופשת הלידה, נעמי חזרה ללמד בגימנסיה רחביה. גאולה השכנה טיפלה בענת. יעל באותה עת הלכה לגן עירוני. אבא נחמן המשיך לעבוד באוצר והתקדם מהר בתפקידיו. יחד עם זאת נחמן נקרא מדי שנה למילואים ביחידת הצליחה של סירות הגומי. מילואים שחלקם היו בנחל הקישון (שלימים התברר כמזוהם), לעיתים בכנרת או בים גם בימי חורף הקרים.

שכונת ארמון הנציב – (תלפיות מזרח) הייתה שכונת/שיכון על כל היתרונות והחסרונות. גרנו שם כחמש שנים ושאפנו להתקדם, חברתית וכלכלית. כשיעל הגיעה לגן טרום חובה וענת הייתה בת שנתיים וחצי, מצאנו דירה כלבבנו בשכונת תלפיות הירוקה הסמוכה. בשכונת ארמון הנציב גרנו עד קיץ 1979 ואז עברנו לדירה החדשה בתלפיות. לצערנו סבא שורה לא זכה להגיע לחנוך את הדירה.

בדירה החדשה נכנסו מולנו שכנים חדשים, יהודית וג'מאל והיינו אתם קרובים. ג'אמאל והילדות אהבו לשחק "בחנות" ויהודית שותפה במשחקים. היינו מבלים אתם ביחד ערבים רבים והטלפון שלהם עבר אלינו בחוט מאריך. הייתה להם טלוויזיה צבעונית ולנו עדיין לא. כשרצינו לראות משדר מיוחד של האירוויזיון בצבע, השכנים העבירו אתם גם את הטלוויזיה. באותה תקופה על שידורי הצבע בטלוויזיה הופעל "מחיקון" לביטול הצבע כדי לצמצם את הביקוש לטלוויזיה צבעונית. ואז הומצא גם "האנטי מחיקון".

בהמשך גם אנחנו רכשנו טלוויזיה צבעונית ונעמי לא הבינה מדוע צריך גם שלט רחוק, כשיש רק תחנה אחת. בחודש מרץ בשנת 1981 נחמן נשלח לוושינגטון D.C. ארה"ב לקרן המטבע הבינלאומית (I.M.F) לתקופה של כשלושה חדשים. מאוד הייתי שמחה להצטרף אבל כבר הייתי בהריון מתקדם ונשארתי עם יעל בת 8 וענת בת 5 בבית. ללידה של שי ליוו אותי לבית חולים סבתא שולה ויהודית השכנה. סבא ז'אק שמר על יעל וענת. נחמן עודכן על הלידה בטלפון.

השהייה בוושינגטון הייתה לנחמן חוויה מקצועית ותרבותית תוך מפגש עם נציגי מדינות שונות. תקופה לא קלה. כולם מתגעגעים ומסתפקים במכתבים ובטלפונים.

לאחר שלושה חדשים נחמן חזר ישר לברית של שי ולאירוע הברית הוזמנו בני המשפחה המורחבת, חברים קרובים וחברים מהעבודה. השמחה הייתה כפולה נחמן חזר וגם שי הצטרף למשפחה. נחמן שב הביתה מאמריקה עם מזוודות מלאות כל טוב ששימחו את נעמי והילדים תקופה ארוכה. לדוגמא, מצרך נדיר ויקר לאותה עת –חיתולים חד פעמים לשי התינוק וכיסא לתינוק באוטו. הביא גם מתנה שעד היום משתמשים בה כדור פלסטיק אדום ובו סט של צלחות וספלים.

זמן קצר לאחר שנחמן שב מארה"ב, התמנה לתפקיד חשב משרד התעשייה מסחר והתיירות (תמ"ת). חשב צעיר למשרד גדול. בהחלט היה מאתגר וזאת בעיקר בגלל תחילת המחשוב של המערכות הכספיות. בתפקיד זה עסק כשלש שנים. בהמשך נחמן התמנה לסגן החשב הכללי באוצר. במסגרת תפקיד זה היה יו"ר הוועדה לנכסי המדינה בחו"ל. זה היה בין היתר כרוך בנסיעות עבודה רבות ברחבי העולם.

יום אחד התבשרנו במפתיע כי מרים (מיריק) אחותו של נחמן שהתגוררה עם משפחתה בחיפה נפטרה מדום לב. זה קרה במהלך שעור ספורט כשהיא רק בת 47. בשורה קשה מאוד. נחמן קיבל הצעת עבודה מפתה בבנק העולמי בוושינגטון, והחליט לדחות את ההצעה כדי שנשאר בארץ, בעיקר בכדי לתמוך בהורים המתבגרים. זו הייתה החלטה לא קלה אבל מצפונית.

שי הבן אחרי שתי בנות זכה בהרבה רוך מכולנו. ענת לקחה פיקוד עליו והוא ציית לה היא גם קבעה לנו אלו אביזרים לקנות לו כי היא יודעת, כמו ילקוט לכיתה א. היחסים בין שלושת הילדים היו מצוינים ולא הייתה בעיית ילד סנדוויץ'. יעל וענת קיבלו שיעורים בנגינה על חליליות ואח"כ קנינו לכל אחת מהן חליל צד מוכסף ובכך העמיקו את יכולת הנגינה וההבנה המוסיקלית.

שי מאז ילדותו גילה עניין רב בבעלי חיים. עוד בתקופת מגורנו ברחוב בית חוגלה חווינו מקרה בו שי אסף עקרבים ושיכן אותם בבית .לעקרבים  היה רצון משלהם והם התפזרו גם לדירות השכנים…בהמשך אסף חיות שונות ומשונות לצורך טיפול. לא פלא כי כאשר התבגר עסק בתחום.

יעל ענת ושי הצטרפו לתנועת הצופים והתמידו בפעילות בתנועה לאורך השנים. אנחנו עודדנו אותם וסיפרנו להם כי גם אנחנו היינו בתנועת הצופים ,גם סבתא שולמית מחיפה הראתה בגאווה תמונות שלה מתקופת היותה בצופים בשבט "משוטטים בכרמל". ביוני 1982 פרצה מלחמה בצפון "מלחמת שלום הגליל ".

הפעם נחמן קבל רק התראות גיוס ולא גויס. אבל בהמשך גויס למילואים עוד ועוד לתקופות של חודש בשנה. כאשר נחמן יצא למילואים ארוכים הוא היה חוזר לרוב עם מתנת פיצוי לילדים. המתנה הוכנה מראש והוסתרה בארון החשמל. הג'ירפה מבד קיימת עד היום כעדות לכך .

באותה תקופה עם תחילתה של האינתיפאדה הראשונה עשינו טיול משפחתי  עם משפחת רטנר מירקונה –אריק ( בן הדוד של נחמן) יעל והילדים. עלינו על מטען נפץ שהוטמן ליד אנדרטה המשקיפה על אזור קלקליה.  הגענו לבית חולים בכפר סבא ולמזלנו יצאנו בחבלות קלות בלבד. והתקשורת התייחסה לאירוע.

כעת המילואים של נחמן עברו ליבשה-לסייע בפיזור מהומות בשטחים בתקופת האינתיפאדה, עזה, רמאללה וכדומה. מצב שלא האמנו בזמנו שיתכן אבל נמשך עד היום. את השבתות ובחופשות בהם כל המשפחה הייתה בבית, ניצלנו לטיולים רבים למקומות שונים ברחבי הארץ. בזמננו הפנוי גם הרבינו ללכת לגן החיות נושא ששי בעיקר נקשר אליו, ולבריכת השחייה ברמת רחל שהיינו מנויים בה כל המשפחה.

באוגוסט 1990 צבא עירק כבש את כווית פעולה שגרמה לארה"ב לצאת למבצע "סופה במדבר". ב-17 לינואר 1991 ובתגובה,  הייתה  מתקפת טילים מעירק על ישראל. טילים נפלו במקומות שונים בארץ. החרדה הייתה מטילים שיישאו גז רעיל. וההתארגנות הייתה בהתאם. חולקו לכל האוכלוסיה בארץ מסכות אב"ך. מיגנו את החלונות ביריעות ניילון  ופסי נייר דבק. בחריצי הדלתות שמנו מגבות לחות , בעת האזעקות-חבשנו את המסכות וקיווינו לטוב.

לחדר האטום שלנו הצטרפה יהודית השכנה .לסירוגין התארחו אצלנו סבתא שולמית מחיפה, וגם רוחה (בת דודה של נחמן) מתל אביב. רוחה נמלטה מהפגזות קשות על תל אביב וסחבה אתה אלינו לירושלים שמיכות פוך וציוד נוסף.

בסמוך אלינו ליד רמת רחל הוצבו סוללות טילי "פטריוט" להגנת האזור. אלו שיצאו לעבודה, הצטיידו במסכות צמודות. המצב נמשך כך כחודש ימים.

באותה תקופה ,סבא ז'אק וסבתא שולה עברו מביתם בבת-ים לדיור מוגן בירושלים כדי להיות קרובים אלינו. יעל נהנתה במיוחד להשתתף בחוג ציור במוזיאון ישראל ביחד עם סבא ז'אק. קדם למעבר זה יוחנן (אח של נעמי) ומשפחתו נסעו לארה"ב בכדי לבנות את עתידם שם.

סבתא שולמית מחיפה חלתה לפתע.  עם שחרורה מבית החולים דאגנו להעביר גם אותה לירושלים לאותו דיור מוגן (במחלקה סיעודית). המעבר היה מידי מבית החולים בחיפה לסיעודי בנופי ירושלים. כל זה ביעוץ וסיוע חברי של מיקי וינר (ד"ר מיקי וינר הקרפ"ר לשעבר) חבר של נחמן עוד מילדות.

המעבר שביצענו של סבתא שולמית לירושלים לא התקבל לצערנו בהבנה על ידי חלק מהמשפחה בחיפה וגרם למשקע מתמשך.

נעמי פרשה אחרי 25 שנה מעבודה החינוכית.  וזה היה שינוי משמעותי באורח החיים שלה וכמורה וכמחנכת. לאחר פרישתה מגימנסיה רחביה  עברה נעמי קורס "סוכני נסיעות".

במשך עשר שנים נעמי עבדה בסוכנות נסיעות ובאותם שנים נסענו נסיעות רבות לחו"ל עם "סוכנת הבית". נחמן התמנה באותה עת לתפקיד סגן החשב הכללי באוצר.  בתפקיד זה היה אחראי על חשבוניות במשרדי ממשלה וכן היה אחראי על ניהול נכסי המדינה, כמו כן שימש דירקטור בחברות ממשלתיות שונות.

בהשפעת חברים שעסקו בתחום שמאות מקרקעין למד שמאות, אבל הוא עסק בתחום תקופה קצרה, ולאור תפקידו במשרד האוצר באותה עת, לא המשיך לעסוק בשמאות מקרקעין כמקצוע. השנים חלפו יעל התגייסה לצה"ל ואנחנו עברנו דירה ב-1994. עברנו מדירתנו ברח' בית חוגלה 6 שבתלפיות, ברח' רבדים 4 בארנונה .

הדירה בארנונה הייתה מבחינתנו "דירת החלומות" בהתאם לתכנון שלנו. בתאריך 4 נובמבר 1995 נחרדנו מרצח ראש הממשלה יצחק רבין. הרצח שלצערנו פילג ושינה את פני החברה בארץ. לנחמן הזדמן לפגוש את רבין כראש ממשלה כאשר רבין רצה לקבל הסברים ונתונים ישירות מדרג מקצועי.

יעל סיימה את השירות הצבאי ב"חוויה", לשי חגגנו בר מצווה כדת וכדין ועלייה לתורה, לנחמן חגגנו יומולדת 50 . אירועי המצוות של יעל, ענת ושי כל אחד בזמנו, לוו בטיולי חו"ל מיוחדים. לכבוד בת המצווה של יעל נסענו אתה ועם ענת לטיול למצרים, שם חווינו את עוצמתם של הפירמידות והספינקס ושי הקטן נשאר למשמורת אצל סבאתא  בבת-ים.

בהמשך הפינוקים לבת מצווה יעל נסעה עם סבתא שולה וסבא ז'אק ללונדון ובנוסף לחוויות העיר, הכירה את אח של סבא  ואשתו, שחיו בלונדון. לכבוד בת המצווה של ענת נסענו לאירופה לטיול באלפים המושלגים והפעם גם שי השתתף.

בפאריס נפגשנו עם סבא וסבתא שהמשיכו עם ענת עד לגרמניה שם ביקרו בעיר הולדתה של סבתא שולה. עם שי נסענו לרגל בר המצווה שלו לטיול חריג לתאילנד. חלק מהטיול עשינו בג'יפ באזורי ג'ונגלים ומערות. חוויה של ממש.

אחת מהחוויות היפות בארץ זה שלג. נחמן ונעמי חוו חוויה חד פעמית בילדותם בשנות החמישים. בירושלים חווינו חוויה אחרת. כמעט כל חורף ירד שלג בירושלים, לעיתים משמעותי. עם הילדים חווינו חוויה משפחתית ובהמשך השנים הגיעו "הילדים" שגרו מחוץ לירושלים עם הנכדים, ובנו בובות שלג להנאתם.

שלושת הילדים עבר את גיל ההתבגרות סיום תיכון, צבא.

ענת הייתה מש"קית ת"ש וזכינו להיות אתה בבית הנשיא, בטקס חייל מצטיין  ביום העצמאות. שי הפתיע אותנו בסוף מסלול "מסע כומתה" בגבעתי, בה הוכרז כחייל מצטיין. בתקופה שענת שרתה בצבא כמשקית ת"ש לאחר הסכמי אוסלו היו בארץ פיגועים קשים במיוחד באוטובוסים. ורבים מהם בירושלים. חיינו תחת חששות רבים.

יעל, ענת ושי, כל אחד בזמנו, יצאו למסעות תרמילאות למזרח הרחוק ,לפרקי זמן ארוכים. בזמן זה חווינו כהורים את התפתחות נושא התקשורת. בתחילה טלפון קווי ומכתב עם בול או גלויה, בהמשך סקייפ ועד תקשורת אינטרנטית מלאה. יעל חזרה מהמסע הארוך במזרח ישר ללימודים שמימשו את אהבתה וכישרונה בבצלאל. ד.א – סבא של נחמן היה מורה בבצלאל עוד בימי שלטון התורכים בארץ.

כשבאנו לראות את מצגת תערוכת הסיום של יעל ממש התאכזבנו ולא הבנו אז עד כמה אנו לא מבינים בתחום. יעל זכתה בפרס ראשון! זה דחף אותנו ללמוד ולהבין יותר אומנות. עידן השמחות והנחת הגיע. יעל התחתנה עם חן לבית וילנר, אחרי שנה ענת התחתנה עם גיא לבית רותם (ואז חלפו 9 שנים ונולדתי אני אייל).

שי נישא עם גלי דרור. המשפחה התרחבה והתעשרנו (והתאשרנו) בעוד נכדים. עם ההורים של גיא זיוי ואסא היינו בקשר חם ומתמשך עד אשר נקטע לצערנו כאשר שניהם הלכו לעולמם.

סיפוק רב היה לנו מההתפתחות האקדמית של  "הילדים" אשר השלימו תואר שני בתחום החינוכי והטיפולי. כל אחד והייחוד שלו. התקשורת הפכה להיות כבר דיגיטלית ואנחנו זרמנו אתה. בטיול ליפן קנינו מצלמת וידיאו בהמלצת יעל וחן שלמדו בבצלאל. רכישת המצלמה עוררה את נעמי ללמוד את נושא צילום ועריכת סרטים. וחן סייע מרחוק ומקרוב בתהליך. במקביל לצילום הדיגיטלי שהתפתח התחלנו להכין אלבומי תמונות דיגיטליים שהחליפו את אלבומי התמונות שהוכנו בעבר (ותפסו הרבה מקום).

באפריל 2004 נחמן פרש בפרישה מוקדמת משירות המדינה. את האירוע חגגנו בנסיעה קבוצתית לקווקז כשהתחנה הראשונה הייתה בעיר באקו, שם נולד סבא שורה (אבא של נחמן) בשנת 1904. בשנת 1921 עלה ארצה בעליה שלישית. מיד עם פרישתו של נחמן משירות המדינה הועסק במספר חברות פיננסיות שמשרדיהן בתל אביב. נחמן גם היה חבר בוועד המנהל ובוועדות שונות במכללת  דוד ילין. עיסוק זה נתן לו היבט נוסף לעיסוקיו הכלכליים.

לחלק מהנסיעות הרבות לתל אביב גם נעמי הצטרפה וניצלה את הזמן לבילוי חברתי. המצב החדש הביא גם לרווחה כלכלית שכל המשפחה נהנתה ממנה וזה אפשר לנו להגיע למצב של "גג לכל ילד". כל "ילד" נהנה בעיקרון באופן שווה וכך יהיה גם בעתיד.

פרק חדש בחיים החל ובו גם לנעמי וגם לנחמן יש יותר זמן פנוי. את הזמן הפנוי ניצלנו במלואו – חוגים שונים הרצאות וטיולים בארץ ובחו"ל. למדנו ברידג' נעמי עדיין מתמידה ואפילו לימדה את עידו שמשחק אתה דרך המחשב מרחוק ומקרוב. נחמן העדיף את משחק השחמט עם חוג חברים על הברידג'. בהמשך גם פיתח את משחק השחמט אצל עידו שהתקדם יפה מאוד.

בתקופה זו נחמן מימש את מלא הבטחתו לגבי טיולי חו"ל. נסענו לכל מקום מעניין על הגלובוס כולל טיולים אתגריים במקומות נידחים. משיט לאלסקה בצפון ועד דרום אפריקה ונמיביה בדרום. באמריקה מצפון ועד דרום ובמזרח הרחוק מאינדונזיה ועד הודו סין ויפן כולל מסלול מרתק ב"דרך המשי".

כל אחת מהנסיעות לחו"ל לוותה בתחילה בהכנה מוקדמת רבה של לימודי המסלול. עם שובנו נעמי הכינה אלבום נסיעות דיגיטליים מצילומי נחמן וסרט וידיאו מצילומים מהדרך.

בתחילת שנת 2020 חזרנו מטיול בדרום הודו למצב חדש של מגפת קורונה עולמית שהגיעה באותה עת גם לישראל. לרוע המזל ולמרות שנקטנו בכל אמצעי הזהירות הנדרשים, נחמן נדבק בקורונה עוד לפני שהחלו החיסונים וההתאוששות לא הייתה קלה. בתקופת המגפה נמנענו ממפגשים משפחתיים וחברתיים בתוך הבתים. המפגשים היו בחיק הטבע. על מסורת ליל הסדר המשפחתי לא ויתרנו וערכנו אותו הפעם באמצעות הזום. הזום הפך להיות אמצעי שהחליף בתקופת הקורונה מפגשים חברתיים וגם מקצועיים ונכנס בהמשך כאפשרות נוספת בשגרת חיים.

שקד למד בירושלים שש שנות חטיבת ביניים וחטיבה עליונה. לאורך כל תקופת הלימודים שקד היה מגיע אלינו אחת לשבוע למעט תקופת הקורונה. גם גילי וטל מתחילים תקופת לימודים בירושלים ואנחנו מצפים להמשך מסורת הביקורים אצלנו.

סגירת המעגל של חמישים שנות הנישואין תוכננה ואמורה הייתה להיות בנסיעה משפחתית חגיגית ומשותפת שלנו עם כל הילדים ובני זוגם והנכדים לשארם א שיח, אבל בגלל מצב בריאותי נאלצנו לוותר בשלב זה ולחכות בסבלנות לשנה הבאה.

החפץ מהעבר

הזוית האישית

הנכד אייל: "היה כיף לכתוב את הסיפור ובימיוחד לערוך אותו כאשר העלאתי את הסיפור"