מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי מיכה אמסלם, נולדתי בשנת 1951 בעיר חיפה. עד בשנת 1967 כשהייתי בן 15, גדלתי בבית מסורתי – דתי שרוב השכונה היו דתיים חובשי כיפות. כאשר סיימתי את לימודיי, עד כיתה ט' בהצטיינות, הזמינו את אבי לבית הספר לשיחה עם המנהל והוא המליץ לאבי לקחת אותי ללמוד בישיבה. לא התנגדתי בהתחלה, הישיבה הייתה בירושלים בבית וגן – ישיבה תורנית.

בהתחלה חשבתי שאפשר ללמוד מקצועות ולאחר תקופה של כחודשיים אבי הכיר לי את הדודים מירושלים ואמר לי: אתה לא צריך לבוא הביתה, אתה יכול לישון אצלהם. וכך כל שישי שבת הייתי הולך לישון אצלהם. באחד הימים נמאס לי שכל הזמן לומדים רק תורה ומשניות אז לקחתי את כל הדברים שלי ועזבתי. הלכתי לדודים, אני זוכר שזה היה יום חמישי והדוד שלי אמר לי שיש לו כרטיס לקולנוע שהוא ייקח אותי ואני אכנס לראות סרט ושהוא יראה לי עם איזה אוטובוס אני חוזר אליהם.

דוד שלי הוריד אותי בקולנוע, הראה לי מהיכן לוקחים אוטובוס בחזרה. כאשר הסרט נגמר, יצאתי לתחנת האוטובוס בחזרה לבן דודי, אליהו, עליתי לאוטובוס הלא נכון. חיכיתי לראות אם האוטובוס יעצור באזור קטמון. האוטובוס לפתע עצר ואמר שזוהי תחנה אחרונה. שאלתי את הנהג איך אני מגיע לקטמון והוא הסביר לי לאן ללכת. הדוד אליהו חיכה ולא הבין איפה אני. התחלתי ללכת בדרכי לבד, בחושך וכל פעם כשראיתי אנשים שאלתי איך מגיעים לקטמון א'.

לאחר הליכה של כשעה, ראיתי מרחוק את הבניין ואת אליהו מחכה לי למטה עד שאגיע. כאשר הגעתי אליהו ראה אותי, שאל אותי איפה הייתי ואמרתי לו שהלכתי לאיבוד, סיפרתי לדוד אליהו שאני לא חוזר יותר לישיבה כי הישיבה כבר משעממת אותי והחלטתי לעזוב, ושיגיד לאמא שלו שתגיד לאבא שלי שאני לא חוזר לישיבה ולא אחזור הביתה אם הוא יכעס עלי. הם התקשרו מהישיבה לאבא שלי ואמר לו שאני לא נמצא ואם הוא יודע איפה אני.

אבי אמר להם שלא ידאגו ושאני נמצא אצל הדודים בירושלים. לאחר יומיים חזרתי הביתה רק לאחר שאבי הבטיח לי שהוא לא יכעס עלי.

הזוית האישית

הנכד נועם: למדתי איך היו החיים של סבא שלי כשהוא היה קטן, מה הוא עשה אחרי הלימודים. אני מאחל לו שהוא ימשיך להיות אדם טוב ולעזור לנכדים שלו ללמוד לבר מצווה ואני מודה לו שהוא מפנה זמן בשבילנו כדי ללמד אותנו.