מאגר סיפורי מורשת

סבא אפרים מספר לנכדו אדם:

הורי הגיעו בשנת 1946 למחנה עקורים בגרמניה, אחרי מלחמת העולם השנייה, המלחמה הסתיימה בשנת 1945. היו מחנות רבים כאלו, באזורים שנשלטו ע"י המדינות שהכניעו את גרמניה. הורי הגיעו ממקומות שונים בפולין, למחנה שהיה בשליטת האמריקאים, ליד העיר פרנקפורט, ונשארו במחנה.

נולדתי באפריל 1947, והורי עלו לארץ איתי בשנת 1949, עלינו באונייה בהפלגה מהעיר מרסיי שבצרפת.

הורי, ועוד קרובי משפחה, הועברו למחנות עולים בפרדס חנה. המגורים היו באוהלים בלבד. החורף בין 1949 ל-1950 היה הכי קשה, ושלג ירד בכל הארץ ולא רק במקומות הגבוהים. האוהלים עפו ברוח, ועקב הקור והרוח חליתי בדלקות אוזניים שליוו אותי עשרות שנים.

בשנת 1950 עברו הורי לגור בהרצליה, לבית דו-משפחתי צנוע, אבל לפחות בנוי, הוא היה בשכונת בלוקונים בנווה עמל. אבי היה נכה מלחמה שלחם בנאצים, ולכן קיבל אישור להקים "בית קפה" בצמוד למגורים. הבית ובית הקפה שופרו והורחבו במהלך השנים, ואמי חיה בו עד פטירתה בשנת 2018. כיום גרה באותו בית (מורחב ומשופץ) אחיינית שלי.

התחלתי ללמוד בגן טרום-חובה באותה שכונה, ולאחר מכן בבית ספר יסודי שהיה בצריף. רוב התלמידים היו עולים חדשים ממדינות שונות, במה שנקרא "קיבוץ גלויות" מאירופה, מצפון אפריקה, מתימן ומקומות נוספים. כולם הסתדרו ביניהם (הילדים וגם ההורים) בחברות טובה וללא הפליה. כיום קשה להאמין שזה היה המצב.

תמונת ילדות

התנאים הכלכליים היו קשים לכולם, מזון קנו בצמצום, לפי תלושים שחולקו על ידי המדינה. מי שהיה בר-מזל והיו לו קרובים במדינות יותר עשירות (ארצות הברית בעיקר), קיבל בדואר חבילות מזון ובגדים, אשר שיפרו במקצת את תנאי המחיה.

משפחתי התרחבה וכשהייתי בן חמש נולדה אחותי, וארבע שנים אחר כך נולד אחי "בן הזקונים". כולם למדו באותו בית ספר יסודי בשכונה על שם א"ד גורדון. כשהייתי בכיתה ד' בית הספר עבר למבנה מכובד הקרוב לשכונה נוספת. בית הספר שרוב תלמידיו היו ילדים וילדות "עולים חדשים", ורובם כבר נולדו בארץ. בזכות מנהל, מורות ומורים מסורים מאוד עלתה רמת הלימודים.

בילדותי

בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת הייתה עלייה משמעותית של הורים וצעירים ממדינות מזרח אירופה (רוסיה, פולין, רומניה ועוד), ולבית הספר נוספו תלמידים רבים. בשנים יותר מאוחרות הוסב בית הספר ל"בית ספר א"ד גורדון לאמנויות", וכיום הוא נחשב לאחד מבתי הספר הטובים בארץ, ומגיעים אליו תלמידים גם מחוץ להרצליה.

לבית הספר התיכון (אז כיתות ט' עד יב') היה צורך לנסוע למרכז הרצליה. כיום ידוע בית ספר זה (התיכון הראשון בהרצליה) בזכות ההתמחות שלו בתחום החלל.

בכיתה י' (מה שנקרא אז "שישית", בספירה מסיום בית ספר יסודי), התחלתי להיות חבר של רחל, ושנינו כיום סבא וסבתא של אדם ורניק.

לא הייתי ספורטאי טוב במיוחד, אבל באחד משיעורי ההתעמלות, במשחק כדורגל, הייתי שוער והגנתי היטב על השער, עד כדי כך ששחקן מהקבוצה השניה שבר לי את הרגל. כתוצאה מכך הייתי מספר חודשים עם רגל בגבס, והלכתי פעמים רבות עם קביים בין הבית שלי בנווה-עמל לבית של רחל בשיכון גורדון בהרצליה. זה היה אתגר גדול, כי זמן ההליכה של אדם בריא בין שני הבתים היה כמעט חצי שעה, ואפשר לנחש שבהליכה עם קביים זה לקח הרבה יותר זמן.

מגיל צעיר ידעתי שהעתיד שלי הוא בתעופה. בבית הספר הייתי בחוג לתעופה ובניתי טיסנים. לאחר סיום הלימודים בבית-הספר התיכון, התחלתי ללמוד בפקולטה לאווירונאוטיקה בטכניון במסגרת ה"עתודה האקדמית", תקופה מאתגרת ומעניינת מאוד, כולל עבודה בבתי המלאכה במקביל ללימודים. לא חסרו גם אירועים חברתיים, לדוגמה – מסיבת פורים עם תחפושות מבדחות (של רחל ושלי).

בין השנה השנייה לשלישית בטכניון נישאתי לרחל וגרנו יחד בחיפה. לאחר סיום הלימודים התגייסתי לחיל האוויר, ועברנו לגור בהרצליה. כאן מסתיים הסיפור הנוכחי שלי, ועל ההמשך שבמהלכו נולד גם אדם, אספר בנפרד.

הזוית האישית

הנכד אדם: המפגשים עם סבא שימחו אותי מאוד – עם זאת יש לי זכות לפגוש את סבא כל יום וליהנות מהסיפורים המעניינים שלו על הילדות ועל תקופת שירותו במילואים.