מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

תקופת השבי של אבי יוסי בירדן

סבתא ואני
סבא יוסי כחבר אגד
סיפורה של תמונה

שמי צילה,

נולדתי להורים טובה ויוסף דבי שנולדו בארץ. נולדתי כבת בכורה בתאריך ה-16.5.1956.

בשנת 1978 נישאתי לבועז לביא ונולדו לנו שלושה ילדים: יריב יקיר ולילך. בתו הבכורה של  בני יקיר, נועם, היא נכדתי הבכורה והנינה הראשונה של יוסי וטובה דבי עשתה איתי את העבודה. נועם ואני בחרנו לספר על אבא שלי-יוסף חיים (יוסי) דבי.

סיפורו של סבא רבא של נעם, אבי – יוסף חיים

יוסי נולד בירושלים בתאריך 4.11.1928, יוסי נקרא על שם הרב הגדול של בגדאד ששמו היה הרב יוסף חיים.

יוסי גדל במשפחה של עשרה ילדים בבית של שני חדרים להוריו קראו צדוק ומזל. חצר הבית הייתה משותפת עם שכנים אחרים ובה התרחשו כל האירועים שמקומם לא היה בבית: כביסה, ושירותים שהיו משותפים. המטבח היה משותף ללא מים זורמים מן הברז. רק ממכל קטן שהונח שם יכלו כל השכנים ליטול מים ולהשתמש בהם לשתייה ולשטיפה. הדאגה למלא אותו שלא יחסרו בו מים העסיקה את כולם, ועוד מיחם לשבת ובו מים חמים.

קשרי המשפחה במשפחתו של יוסי היו הדוקים ביותר, וכולם בלי יוצא מן הכלל נטלו חלק ולכל אחד ואחד היה תפקיד משלו. את ההכנות לשבת היו מתחילים ביום רביעי בשבוע. אמא שלו(סבתא שלי) הייתה תופרת בשר ממולא לכל בני המשפחה, וביום חמישי בערב היו עושים הבנים את דרכם עם אביהם אל בית המרחץ. בתום ארוחת יום השישי כולם פצחו בשירה ובמיוחד סבתא מזל בקולה הערב. אנשים עמדו והאזינו לשירת המשפחה מבחוץ. עמדו ולא זזו עד שהסתיימה השירה האדירה שהדהדה בסמטאות השכונה.

ליוסי חגגו בר מצווה בבית הכנסת בירושלים.

משפחתו של יוסי התפרנסה מחנות הבשר שהייתה לצדוק אביו. יהודים שהיו פעילים בקרב הישוב היהודי של אותם ימים, הפכו לקונים נאמנים בחנות האטליז מה שהוסיף כבוד ויוקרה למקום. העבודה בחנות הבשר הייתה מייגעת, ויוסי עזר בחנות והיה גם מחלק סחורות לבתים על אופניו. בחלוף הימים הוחלפו האופניים באופנוע, ושנים אחר כך הובא הבשר בארגזים על התלת אופן שרכשה המשפחה. בהדרגה שפרצה מלחמת העולם השנייה הופסקה חלוקת הבשר לבתים.

תמונה 1

בשנת 1946 יוסי בן ה-19 הצבר הראשון במשפחה הצטרף להגנה. בתקופה זו הדרך מן השפלה לירושלים נעשתה כמעט בלתי אפשרית ויוסי השתתף בשיירות היוצאות, מאמץ שנותב כדי למנוע את נפילתה של ירושלים.

לאחר הירצחם של ל״ה הבחורים הצטרף יוסי לשיירה שהחליטה לצאת כתגבורת לגוש עציון הנצור. כשלושה חדשים עסק יוסי בהטמנת מוקשים. ב 12 במאי 1948 החלה המתקפה הגדולה על כפר עציון על ידי הירדנים. הצבא הבריטי נחלץ לעזרתו של האויב הערבי, ויוסי נותר עם חבריו מבלי יכולת להגיב.

ב-14 במאי 1948 קמה מדינת ישראל. ב-14 במאי 1948 נפל הגוש (גוש עציון). יוסי נלקח עם חברים המעטים שנותרו בשבי הירדני. הדיווח בעיתונות הדאיג מאד את המשפחה, שנשארה בחוסר ודאות מוחלט. סבתא מזל אמו הייתה במצב קשה מאוד ולא הצליחה להירדם בלילות. מחנה השבויים נחלק לשניים: חלקו האחד לשבויים מהעיר העתיקה וחלקו האחר לאנשי הגוש. השובים הירדנים העריכו יותר את אנשי הגוש שלחמו מאשר את אנשי העיר העתיקה ש"רק נפלו בשבי". החיים במחנה השבי, באום ג׳מאל, צומת דרכים מרכזי בן עבר הירדן סוריה ועירק לא היו קלים. ביום היה חם והתחוללו סופות חול רבות. בלילות שרר קור עז. במחנה היה משעמם מאוד והשבויים החליטו לקחת את היוזמה לידיים: מי שידע ללמד, נטל על עצמו משימה כזו, וכך התקבצו להם קבוצות לימוד בחשבון ואנגלית. שלוש קופסאות שימורים היו כמות המים למקלחת לכל אחד. בכל קופסא נעשה נקב, שדרכו היה מי שעמד ושפך מים על ראשון של המסתבן באותה העת.

געגועיו הבלתי פוסקים של יוסי אל משפחתו היו חלק בלתי נפרד משגרת יומו. יוסי לא ידע מה עלה בגורל משפחתו בירושלים. שום אות חיים לא הגיע אליו, ובמשפחתו לא ידעו האם נהרג חלילה האם נלקח בשבי?

באחת השבתות הגיעה אחותו שמחה לביקור אצל בני משפחה בשפלה, ובזמן התפילה הבחינה שמחה בשכנתה לספסל בבית הכנסת כשהוציאה תמונה מארנקה, ושמעה אותה לוחשת: ״זה בן דוד שלי והוא שבוי בירדן". שמחה ביקשה מהבחורה, שלימים הפכה להיות אשתו של יוסי, להציץ בתמונה, כדי לנסות ולאתר את אחיה האהוב שלא שמעו ממנו זמן רב. לנגד עניה של שמחה התגלתה חבורת בחורים גלוחי ראש ופלג גופם העליון ערום. שמחה עברה אחד אחד ביסודיות, עד שפרצה בצעקה: ״זה יוסף אחי!״, שמחה ביקשה להביא את התמונה היקרה לבית הוריה, ולהראות להם אות חיים הראשון מבנם שבשבי הירדני. באותו זמן היה בבית המשפחה בירושלים רופא שהוזעק לבוא למיטתה של אמו מזל. הידיעות שבוששו לבוא לבית המשפחה אודות הבן יוסף, לא נתנו לה מנוח ומצב בריאותה הידרדר מיום ליום. וכשלפתע הגיעה שמחה עם התמונה לאמה מזל, מזל לא יכלה לעמוד בזה והתעלפה.

לשבי הגיע סוף סוף אות החיים המיוחל: גלויה ראשונה מן הבית! בהמשך קשר המכתבים הלך והתהדק ויוסי החל לקבל חבילות מן הבית. תשעה חודשים ארוכים וקשים עשו יוסי וחבריו בשבי, עד שהחל משא ומתן להחלפת שבויים, ולאחר מלחמת השחרור נמנה יוסי עם החוזרים מהשבי.

תמונה 2

במועדון "מנורה" זוכים השבויים לכבוד מלכים בנוכחות ראשי הממשלה והצבא, ושולחנות עמוסים כל טוב נפרסו בפניהם. אך רק דבר אחד רצו השבויים לראות את בני משפחתם: יוסי נפל על צווארי בני משפחתו, המילים נעתקו מפיהם ורק הדמעות בעיניים והחיוכים בישרו על חשיבות המעמד המיוחל.

מאז שיוסי נפל בשבי הוא השתדל לראות רק את היפה, הטוב והנחמד בעולם הסובב אותו, וברוח זו אף להשפיע על הסובבים אותו.

תמונה 3

במסיבה שערכו לכבוד יוסי הייתה נוכחת גם אשתו לעתיד, חברתה הטובה של שמחה אחות של יוסי. האהבה שנוצרה בין השניים הייתה ממבט ראשון, ובתאריך 11.5.1955 נערכה החתונה בירושלים. הם גרו בירושלים כשנתיים, ובינתיים נולדתי כבת בכורה. ב-1957 עברו להתגורר בנתניה, ושם נולדו עוד שתי בנות, נורית וסיגלית.

תמונה 4

יוסי עבד קשה מאוד ב״אגד״ בתחילה כנהג, ומאוחר יותר כמורה לנהיגה. דבר לא היה חסר בבית. ב-1975 יצא יוסי לגמלאות מייאגדיי, ומאז עבד כמורה לנהיגה.

המסר שיוסי רצה להעביר לי הוא: אהבת המשפחה! משפחה צריכה להיות אוהבת ותומכת אחד בשני, ויש לעשות הכל כדי לשמור על שלמות המשפחה.

המשפט שהוא היה תמיד אומר הוא המשפט "זהב טהור".

הזוית האישית

הנכדה נועם: השתתפותי בתוכנית הייתה מהנה, בתוכנית למדתי הרבה דברים חדשים על המשפחה שלי ובנוסף יצא לי לראות את סבתא יותר.

סבתא צילה: אני מאוד נהניתי מהשתתפותי בתוכנית. נחשפתי לזמן איכות עם הנכדה האהובה שלי, עם הסיפור שרצינו להנציח ועם כל הקבוצה-אנשים טובים באמצע הדרך.

תודה רבה.

מילון

"אגד"
"אגד חברה לתחבורה בע"מ" (לשעבר: "אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ") המוכרת בשמה "אגד" היא חברה המפעילה תחבורה ציבורית בישראל,

ציטוטים

”יש לעשות הכל כדי לשמור על שלמות המשפחה.“

הקשר הרב דורי