מאגר סיפורי מורשת

שמי ישראל (פליקס כהן), נולדתי בתוניסיה ב1943 ועליתי ארצה ב1950.

הסיפור שאני הולך לספר הוא הסיפור של השירות הצבאי שלי:

"במלחמת ששת הימים שירתי בשריון כתותחן בטנק. ב 1967, דגנית (הבת הבכורה) נולדה ב 18.05.1967 ואחרי שלושה ימים הבאנו אותה הביתה וגייסו אותי.

היינו בתחילת המלחמה בקו הגנה ליד כּוּנְתִּילֶה. היה לנו קרב אחד בעצם, ואחרי זה העלו אותנו על מובילים (את הטנק על מוביל) ועברנו מסיני עד לרמת הגולן.

זאת היתה אותה הפלוגה שלי מהגיוס שלי. היינו דיי בהתחלה של החיים, אחרי השחרור משירות חובה בצבא. עדיין היינו קבוצה קרובה וביחד, עשינו מספר פעמים מילואים וגייסו אותנו יחד. בחזרה לרמת הגולן, היה יום שישי בבוקר, חשבו שהמלחמה נגמרה. היה קוריוז מצחיק שאחד מהפלוגה הגיע מהחופשה בבית, עם בקבוק יין ועוגה ולכן הוא עלה שיכור לטנק. מזל שהתפקיד שלו לא היה מרכזי. הוא לא היה נהג, לא תותחן, לא קשר, אלא היה בטנק שלנו רק כמקלען. תפקיד חשוב אבל לא כל כך חשוב, ואפשר לעשות אותו שיכור והוא נרדם תוך כדי הנסיעה .

הקרב ברמת הגולן היה מאוד מאוד קשה. התחלנו עם ארבעה עשר טנקים, ובגלל שהיינו בסיני ונתקעו כמה בדרך, הגענו רק תשעה טנקים, ומתוך התשעה, הגיעו רק שניים ליעד הסופי. אני לא הייתי מהשניים שהגיעו, אני הייתי בטנק שהייתה בו תקלה טכנית. התקלה נקראת ״פרס זחל״ כי לשרשרת של הטנק קוראים זחל, וזה פרס זחל. ואנחנו נתקענו במצב הזה של זחל פרוס. אני נזכר בזה וזה פשוט צמרמורת, היינו בטנק שהצורת ירי שלו הייתה, שהוא עומד במצב המתנה, הוא עולה לעמדת אש, יורה מהר מהר ויורד בחזרה. ההתנהלות הזאת היתה כך בגלל שהיינו טנקים מאוד גדולים והיינו בולטים בשטח. אנחנו נתקענו בעמדת אש, ואז עבר אותנו טנק אחר, והוא בסוף זה שנפגע. הטנק  התפרק לגמרי, כל הטנק, ואנחנו נשארנו בעמדת אש! תקועים. בשלב הזה בעצם נגמרה המלחמה בשבילנו, כי לא יכולנו להמשיך.

עוד אחת מהמלחמות הייתה מלחמת יום כיפור. גייסו אותי קצת באיחור, אחרי שהמלחמה כבר התחילה, ואנחנו גויסנו והיינו בחסימה של הארמייה השלישית המצרית. המצרים חצו את התעלה, והתמקמו שם, ובסוף צה״ל חסם אותם. בינתיים במקומות אחרים, חיילים שלנו פרצו את הקווים והם בעצם כותרו. עכשיו, קרה שם משהו מאוד מעניין לקראת הפסקת האש.

אצלנו המח״ט רצה לשפר את העמדות לקראת הפסקת האש, כדי לא להיתקע במקום לא נוח. ואז בהתמקמות הזו נתקלנו בחוליית טאו. טאו זה טיל נגד טנקים. כשיורים את הטיל הזה, הוא משאיר שובל לבן. הם ירו עלינו ופספסו, והשובל עבר בדיוק מעלינו. אם הם היו יורים קצת יותר נמוך, הם היו פוגעים בנו. התפקיד שלי במלחמה היה תותחן. פעם תותחן תמיד תותחן. התפקיד שלי היה לירות במטרה לפי מה שהמפקד אומר -> מטרה -> מכוונים. ואז באמת ירינו, היה שם מולנו סטאלין, שזה טנק גדול מאוד, כבד מאוד, עם תותח חזק מאוד. בסיני הצלחתי לפגוע בטנק אחד.

בששת הימים היינו פעולת הסחה, מה זה פעולת הסחה? בלבול של האויב. היינו בנחל פארן והתחלנו לנסוע לכיוון סיני. היינו נוסעים לשם עם אורות וחוזרים בלי אורות, ואז האויב היה חושב שזה המון המון המון טנקים, אבל בסך-הכל היינו רק פלוגה אחת של עשרה טנקים. רצינו שהאויב ירכז כוחות ויחשוב שכאן הפעולה.

בינתיים, בצד השני הכוחות האמתיים ייפרצו לתוך סיני. וכך היינו לילה שלם, הלוך ושוב הלוך ושוב, ביום נחים, ובלילה עוד פעם, ככה שניים שלושה לילות. וכשהייתה הפריצה במקום האמתי, אנחנו כבר חזרנו לרמת הגולן.

הדבר הכי מרגש הוא שבכל המדינה, איפה שחנינו, אנשים באו אלינו והביאו איתם תה, קפה ועוגות. היה מקרה אחד שאני זוכר שאפילו הביאו פרחים. זה היה מאוד מרגש, ולא ברור איך הם ידעו או שמעו שאנחנו מגיעים".

הזווית האישית

אורן: היה לי מאוד מרגש וחשוב לדבר עם סבא ולשמוע את סיפורו.