מאגר סיפורי מורשת

שמי נתן כהן, במסגרת שיתוף פעולה בין התאחדות הסטודנטים הארצית לבין תכנית הקשר הרב דורי, אני מתעדת את סיפור החיים של אילנה בן דוד סבתי היקרה, ומעלה אותו אל מאגר המורשת של התכנית.

וכך סיפרה לי סבתי: "נולדתי בשנת 1930 בח' אייר התרצ'א בירושלים. הוריי עלו ארצה בעלייה השלישית. אימא הגיעה מפולין כי בזמן המהפכה הקומוניסטית ברוסיה בשנת 1914 המשפחה שלה, שהייתה בורגנית, ברחה לפולין והשתקעה בוורשה. אבי הגיע מבלארוס .שניהם היו חלוצים  נלהבים שבאו לבנות את הארץ בעמל כפיהם. הם הצטרפו לקבוצת עולים שהקימה קומונה בירושלים שלימים תהפוך לרמת רחל, שם הכירו ושם נולדתי. שם גם קיבלתי את שמי, שמסמל את הערכים של הוריי, שילוב של לנין, הוגה דעות שהוריי העריצו, ואילן – סמל של התחדשות ובנייה. בהמשך הוריי הצטרפו לקבוצת חלוצים שהקימה את קריית חיים במפרץ חיפה, שם הם בנו את הבית בו גדלתי.

קריית חיים נבנתה בקווים ישרים וכל הבתים היו זהים. בתים קטנים ומרובעים עם חלקת אדמה קטנה. אבי היה בקבוצת חלוצים שעסקה בבנייה ולימים נקראה סולל בונה, שבנתה בכל רחבי הארץ ואפילו בלבנון וסוריה. אימא ניהלה משק בית קפדני וגידלה ירקות בגינה שמהם הכינה את הארוחות שלנו. הצטרפתי לתנועת הנוער מחנות העולים, שם קיבלנו הכשרה שבעתיד הקרוב תשמש אותנו במאבק נגד הבריטים לשחרור הארץ. מאחר שקריית חיים שוכנת סמוך לים, זכורני לילה אחד שהגיעה ספינת מעפילים ובחסות החשכה הורידו את המעפילים בסירות קטנות והחביאו אותם בבתים. גם אנחנו החבאנו מעפיל במשך מספר ימים עד שעבר למקום בטוח יותר. בהיותי בת 17 פרצה מלחמת השחרור והתגייסנו למלחמה. אני הוצבתי בצפת ותפקידי היה להכין אוכל ללוחמים, שלעיתים לא שבו מהקרב.

אחרי המלחמה נסעתי לתל אביב ללמוד בסמינר למורות והתגוררתי במעונות. יום אחד הגיע בחור לבקר את חברתי וכך הכרתי את בעלי לעתיד .

סיימתי את לימודי בשנת 1950. נישאנו ועברנו לגור בחדרה, שם לימדתי במעברות את ילדי העולים. התנאים היו קשים. היה מחסור בכיתות לימוד, לכן נאלצנו ללמד גם בשעות הבוקר וגם בשעות האחר הצהריים. האתגר היה קשה: ללמד ילדי פליטים דוברי שפות שונות, החיים באוהלים דולפים בחורף ולוהטים בקיץ. משם עברנו לקיבוץ אפיקים. אני עבדתי כמורה ובעלי עבד בחוות הכותנה הניסיונית שהוקמה שם.

ואז נולדה בתנו הבכורה הלה, והחלטנו לבנות בית בכפר נחלת יהודה שבו גדל בעלי. התגוררנו בראשון בבית קטן שכור וחסכנו פרוטה לפרוטה כדי להגשים את החלום ולבנות את הבית. בעלי בנה את הבית במו ידיו. כל ערב אחרי עבודת מפרכת כחקלאי בשדות הלך לחלקת האדמה שלנו ואט אט בנה את הקירות. הבנייה ארכה שנתיים ימים ובינתיים הצטרפו עוד שתי בנות למשפחה – נגה וליאורה.

עברנו לבית החדש ובן ראשון נוסף למשפחה. יצחק על שם חמי, עליו השלום. אני התחלתי בשתילת הגינה סביב הבית שלימים הפכה לתחביב האהוב עלי. לקום כל בוקר עם הנץ החמה, ולשתול, לטפח, להשקות ולזרוע את הגינה שנודעה ביופייה בכל הכפר.

ארבעים שנה עבדתי כמורה. אחרי פרישתנו לגמלאות, החלטנו לעזוב הכול ולבנות בית בהתנחלות. קנינו חלקת אדמה באפרת בגוש עציון עליו בנינו בית .בימים אלו בתנו גרה בירושלים וכך יכולנו להיות יותר מעורבים ולעזור בגידול הילדים. בעיקר אהבתי לעזור לבנות בהכנת שעורי הבית וללמוד איתן חשבון.

הצו על פיו חייתי כל ימיי, אשר הנחה אותי עד הלום, ואני חושבת שהוא החשוב ביותר, הוא – לראות טוב בכל דבר ולהאמין בטוב. עם אמונה זו עברתי את חיי בשמחה. ואני מקווה שכל צאצאיי יאמצו זאת.

הזוית האישית

נתן הסטודנט המתעד: את הסיפורים של סבתא הכרתי מהסיפורים שתמיד סיפרה אבל לא ידעתי על התקופה בחדרה. אני שמח שתיעדתי את סיפורה.