מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודית חדד, נולדתי בשכונת התקוה בתל אביב. הכל היה אפל, לא היה חשמל, היו חולות בשני הצדדים. מזכיר מדינת עולם שלישית.

אימא שלי עבדה במשק הבית, אחר כך עבדה בתיאטרון ואפילו הופיעה בסרט. היא הייתה אישה מאוד פיקחית ומודרנית. ההורים שלי לא התאימו אחד לשני. סבא מצד האימא נולד בצפת והסבא השני היה עבריין. הוא היה בצבא הטורקי וגנב גמל משם. אחר כך תפסו אותו בדיוק לפני שבאו האנגלים, אמרו שיתלו אותו אחרון, ואז בדיוק באו האנגלים והטורקים ברחו וככה הוא ניצל.

הסבא הטורקי מצד אבא עבר מעירק לתימן, סבתא הייתה סונית. אני תערובת שלהם. עיראקית, תימניה ומרוקאית. בילדותי למדתי בביה"ס ביאליק עד כיתה ו'. הייתי הולכת אליו ברגל כי לא הייתה אפשרות אחרת בזמנים ההם. קיבלתי כרטיס נסיעה אחד מאימא שלי כדי לחזור הביתה. אחר כך עברתי ללמוד בביה"ס התקווה שנפתח בשכונת התקווה, במחזור הראשון שהיה.

קצת לפני חג פסח בכיתה ח' נשארתי בבית לעזור לאימא בספונז'ה, שמחתי לא ללכת לבית ספר, לא היה אכפת לי להישאר בבית, הייתי תלמידה רגילה ורציתי חופש. נשארתי בבית. המורה שמוליק הגיע במיוחד עד לפתח הבית כדי לשכנע אותי שאחזור לבית הספר. ובזמן ההוא אין חשמל, הכל חושך ומלא חולות. הוא בא בערב במיוחד לשכנע את אימא שלי שתשחרר אותי מהספונז'ה כדי שאוכל לבוא ללימודים. היא הסכימה שאני אבוא לבית הספר. שמוליק התחשב בי. הוא נתן לי בהפסקה לצאת מבית הספר, הייתי רצה עד הבית, בודקת אם אחי בסדר וככה איזנתי בין אימא ללימודים. מזל שהמורה הבין אותי. ככה הצלחתי לסיים את הלימודים.

היינו תשעה אחים. בהתחלה אחותי ואני למדנו תפירה. אימא שלי עשתה אפליה ביני לבין אחותי הגדולה. פולקע לא אכלתי בחיים עד שהתחתנתי, אימא שלי הייתה נותנת רק לאחותי הזמרת. אחותי נבחרה לשיר בארצות הברית וטסה לשם. היא לא רצתה לחתום עם האמרגן שלה שם ולכן נשארה בלי עבודה אבל מה – גרה בארצות הברית. אני חשבתי כל החיים שאני מאומצת בגלל היחס של אימא שלי. חשבתי שאני הבת של דודה שלי בגלל שדודה שלי פינקה אותי ואימא שלי בחיים לא. נגיד אחותי בחיים לא עבדה בספונז'ה לעומתי. אחותי זכתה להמשיך ללמוד תפירה, ואותי אימא השאירה רק לספונזה, אז הפסקתי עם התפירה. עבדתי בספונז'ה וטיפלתי בילד.

יום אחד ראיתי מודעה של הצבא. הלכתי בהתרגשות להירשם לצבא. אחרי שנרשמתי, אימא שלי ואחותי באו במיוחד לשלישות כדי שלא אתגייס כי אימא הייתה צריכה את הכסף שהבאתי לבית. אני ישבתי מאחוריהן בלי שהן יראו ועשיתי סימנים לחיילת שאני כן רוצה להתגייס וככה היא אמרה לאימא ולאחותי: "מצטערת, אבל היא הולכת לצבא". משם הלכתי לקורס ראשון בנהיגה בצבא בשנת 1954. הייתי אחת הנהגות הראשונות של צה"ל. יותר מאוחר הסתבר שהייתי במוסד ואני לא ידעתי. למה? כי הייתה למפקד שלי מאהבת וחשבתי שצריך לשמור על הכל בסוד בגללה, וככה לא הבנתי שאני במוסד. גיליתי אחרי שגמרתי את הצבא שהייתי במוסד. יש לי אות הוקרה של צה"ל. קיבלתי אותו ביום העצמאות. אבל לא התייחסתי לזה, סתם זרקתי אותו. חשוב לי שהילדים והנכדים שלי ילכו והלכו לצבא כי זה עשה לי הכי טוב. זה היה בשבילי נקודת תפנית כי ככה יכולתי לצאת מהבית.

את בעלי הכרתי דרך אחותי שכבר לא בחיים, ושכנה שלה בתקופתה. כל אחת הביאה את האח/ות שלה וככה הכרנו. את מכירה את התחושה הזאת שאת רואה בחור ואומרת – "זה יהיה בעלי?" אז זה מה שהיה חמש דקות אחרי שהכרנו. ככה אמרתי לאחותי וזה מה שהיה.

הזוית האישית

רותם המתעדת: במהלך הראיון עם יהודית חוויתי קרבה לעולם ישן שנדמה שלא קיים היום. מתוך התיאורים של יהודית הבנתי הרבה על הלך הרוח בתחילת קום המדינה בארץ. על הכלום שהיה לעומת תרבות השפע הרווחת עכשיו. על יחס בין הורים לילדים שהוא מאוד שונה מהיחס הקיים היום. היה מרתק לראות כמה מעט שנים עברו וכמה הפער בין העולם הישן לחדש קיים. שלב איסוף החומרים: אספתי את החומרים בראיון פרונטלי ובהקלטה של יהודית. אני שמחה לחלוק את התהליך על ידי שכתוב הסיפור האישי שלה. במהלך התיעוד יהודית הייתה מלאת חיים וגלשה לעבר בזכרונה, לקראת הסוף כבר התחילה להרגיש עייפות וגם חוסר מיקוד קל.