מאגר סיפורי מורשת

שמי ראובן אביב, נולדתי בתל אביב בשנת 1940. גרנו בהתחלה ברחוב בצלאל במרכז תל אביב. זמן קצר אחר כך עברנו לצפון תל אביב, קרוב לירקון, משם נסעתי לבית הספר" לדוגמה" (כיום לא קיים). יותר מאוחר הצטרפתי לתנועת הנוער העובד והלומד. בבית הספר התיכון הייתי בעירוני ד'. בכיתה ח' נערך מבחן הסקר, וייעצו לי שאמשיך ללמוד פיזיקה ומתמטיקה בתיכון. כמו כן, שאלו אותי בעקבות מה אני מעוניין להמשיך ללמוד את המקצועות הללו, ואמרתי שבעקבות ספר שקראתי, "אי התעלומות" של הסופר ז'ול וורן. לקחתי ממנו השראה ומאוד אהבתי אותו בילדותי. בסוף התיכון בשנת 1958 נרשמתי לעתודה אקדמית בפיזיקה באוניברסיטה העברית. למדתי חמש שנים וחצי עד לסוף התואר השני. אהבתי מאוד את הלימודים.

התגייסתי לצבא לשלוש וחצי שנים ועברתי קורס קצינים בחיל רגלים. הציעו לי שתי אופציות: שירות קבע ובסיס ״חצי צבאי״, אבל אני רציתי להתגייס לחיל רגלים. בשנת 1967, לפני מלחמת ששת הימים, הייתה את תקופת ההמתנה. הייתי במילואים שלושה חודשים שבמהלכם ביצענו אימונים. בתקופה זו שירתי יחד עם אחי עמי. ביוני 1967 החלה מלחמת ששת הימים והייתי בה בדיוק יום אחד. עמי שירת בנח״ל. הוא היה קצין בדרגת סגן. שנינו נכנסנו למלחמה. אחרי יום אחד קיבלתי הודעה באמצע הלילה: ״אח שלך נפצע, סע הביתה״. הגעתי הביתה ואימא שלי אמרה: ״עמי נהרג״. הוא מונה להיות קצין חבלה ולכן התקדם בראש הכוח. הם עברו מספר תעלות, נתקעו בבונקר וירו עליהם. המג"ד של עמי שאל האם מישהו יכול לנטרל את הגוריונוב (מקלע כבד). עמי לא חיכה, אמר: ״אני״ והלך קדימה. עמי זרק רימון וחיסל את המקלע. היה חייל מצרי שכוב על הרצפה שהצליח לירות בו וכך הוא נהרג.

זה היה שירות המילואים הראשון של שנינו. עוד לפני המלחמה נרשמתי ללימודים באוניברסיטה במסלול לדוקטורט, ועל כן הייתי חייב לחזור ולהמשיך ללמוד מיד בסיום המלחמה. את עמי אני זוכר במעומעם, הוא היה מוזיקאי והיה מנגן בחליל ואקורדיון, הייתה לו בת זוג בזמן שהיה בצבא כאשר הוא נהרג. הבנתי שחל בה שינוי דרמטי והיא חזרה בתשובה (יכול להיות בעקבות מותו).

לאחי הקטן, מיקי, זו הייתה טראומה נוראית. הוא הרגיש שאין לו אף אחד ושנהרסה לו המשפחה. אימא שלי לא דיברה הרבה, היא תמיד שאלה: ״למה הוא זה שקפץ קדימה?״, יורם, אחי הגדול ואני הסברנו שזה היה ברור שזה מה שהיה צריך לעשות. כולנו חשבנו שזה היה מעשה גבורה, שעמי היה גיבור ישראל. הוא קיבל אות הצטיינות לאחר מותו. יורם, האח הגדול, החליט אחרי המלחמה לעזוב את ארה"ב ולחזור לגור בישראל. כל שנה אנחנו עולים לקבר של עמי ביום הזיכרון והצבא הקצה שורה של קברים להורי הנופלים, על מנת שיוכלו להיקבר ליד בניהם ואכן שני הוריי קבורים ליד אחי עמי.

למעלה אני, עמי ויורם, בשורה התחתונה הוריי ואחי מיקי

בשנת 1969 אחי הגדול ואני התחתנו. ברגע שהחלה מלחמת יום כיפור הבנתי שאימא שלי לא תיתן לי אישור להתגייס, אך אני צלצלתי מיד למג"ד ואמרתי לו שאני מתגייס. החטיבה שאליה התגייסתי הייתה החטיבה הירושלמית ואחר כך חטיבה חמש. ביום כיפור נסענו ישר לסיני והצטרפנו לחטיבת שריון. היינו האחרונים להשתחרר, הייתי סגן מפקד פלוגה. לאחר שכבשו את תעלת סואץ הגענו אליה, היינו קרובים מאוד למצרים ושמרנו שהם לא יכנסו. לילה אחד יצאנו לסיור ולפתע שמענו מקלע שפגע קרוב מאוד אלינו וחזרנו חזרה למוצב. לא פחדתי, למרות מה שקרה לעמי. רציתי להתגייס ולתרום את חלקי. לעומת זאת אימא שלי כל הזמן ביקשה שאשתחרר כי פחדה שיקרה מה שקרה לעמי.

אחרי המלחמה המשכתי עוד כמה שנים לעשות מילואים, והשתחררתי בגיל 40. סיימתי את המילואים כולל דוקטורט בפיזיקה. התחלתי לחפש מקומות עבודה בארה"ב והתקבלתי לעשות מחקר במחלקת פיזיקה של אוניברסיטת קליפורניה. בהזדמנות זו ביקרתי את אחי יורם שחזר לבסוף לארה"ב. בשנת 1972 חזרתי לאוניברסיטת תל אביב. קיבלו אותי לאוניברסיטה הפתוחה והקמתי את החוג לפיזיקה.

בשנת 1978 ראיתי מודעה: ״מחפשים פיזיקאים שהם גם בוגרי שירות בחי"ר״. המודעה פורסמה מטעם המרכז למחקר גרעיני בנחל שורק. ביקשתי מהאוניברסיטה הפתוחה שבתון. הגעתי למרכז ובראיון אמרו לי: ״אנחנו מחפשים אורניום״. קיבלנו מטוס קרב וחרשנו את כל מדינת ישראל וסיני על מנת למצוא אורניום למחקר.

לאחר המחקר חזרתי למחלקה בפיזיקה באוניברסיטה הפתוחה. לאחר מכן ביקשתי מנשיא האוניברסיטה הפתוחה לעשות תואר במדעי המחשב, הוא הסכים והסכים לממן ואמר לי: ״אחר כך תקים פה את המחלקה למדעי המחשב״. הייתי בין מקימי החוג למדעי המחשב אך לא סיימתי את התואר, מכיוון שראיתי מודעה מאוניברסיטה בניו זילנד ב-1995 שעניינה אותי, ביקשתי מהנשיא באוניברסיטה הפתוחה שיאפשר לי לטוס לאוניברסיטה בניו זילנד והוא אישר. אישתי יפה היא מורת דרך, ולכן אהבה לטייל והתלהבה מהרעיון. נסענו עם שתי בנותינו שהיו בנות 11 ו-12.

הזוית האישית

אפיק הנכדה המתעדת: נהנתי מהעבודה המשותפת, זכיתי להכיר דברים שלא הכרתי בסבא עד עכשיו וללמוד עליו הרבה. אני בתור תלמידה במופת, אשמח להמשיך את דרכו של סבא, אני רוצה לאחל לו שימשיך לעשות את מה שהוא הכי אוהב. סבא שלי הוא יחיד ומיוחד, אף על פי שסבא עבר משברים, כמו לאבד את אחיו הוא לא ויתר על הדברים שהיו הכי חשובים לו שהיו: היחידה שרצה להתגייס אליה, הלימודים שעניינו אותו, המחקר בנחל שורק והוא תמיד עשה מה שהכי אהב.

סבא רובי: אני רוצה להגיד לנכדתי שהיא תוכל להתגבר על קשייה ושתמשיך לחלום בגדול ולא לוותר. נהנתי מהעבודה יחד והיא תרמה לזמן איכות נוסף עם נכדתי. כל אחד הוא יחיד ומיוחד, מנקודת המבט שלי.