מאגר סיפורי מורשת

שמי אודליה. סבי, מורי שלום מג'הז ע"ה היה יהודי חשוב, מוכר וידוע בתורתו ובחוכמתו, רב, רופא ומורה דרך לכל שאלה ובקשה על ידי היהודים והערבים הגרים בסביבתו הקרובה והרחוקה. רבים באו לשאול בעצתו הן בתורה הן ברפואה והן ביישוב בעיות וסכסוכים בן בני אדם ובין איש לאשתו, וכמו רוב יהודי תימן, אחז גם הוא במלאכה לשם פרנסה לצד לימוד תורה וכמו רבים מבני תימן גם שם משפחתו מעיד על עיסוקו: "אל מג'הז", משמעו המכין נדני וכתי חרבות ויש אשר אמרו שזהו ר"ת –משנה, גמרא, הלכה, זוהר.

תימן היא ארץ מדברית וכל שביל או דרך המובילים ממקום למקום ברובם אינם מישוריים, יש לטפס על הרים או לרדת במורדות סלעיים. כאשר סבי שלום, או בשמו התימני "סלם", היה נער צעיר והלך מדי יום ממקום למקום, באחת הפעמים שמע לפתע קול קורא לו בשמו מאחוריו. הוא נבהל וברח, למחרת עבר שוב באותו השביל והנה בצד הדרך הוא רואה ספר ישן שלא היה שם ביום האתמול. הסתכל כה וכה ולא ראה אף אחד, הוא הרים את הספר ומרגע זה חש שרודפים אחריו ומכל עבר נזרקות עליו אבנים. הוא אחז בספר בחוזקה ורץ לכיוון בית הוריו, במהלך מנוסתו ננעץ בעקב רגלו קוץ, הקוץ חדר פנימה לעומק עקב הרגל ורק כאשר הגיע לביתו מבוהל, ראה את גודל פציעתו, הוא שכב במיטתו ימים רבים ולשאלת בני משפחתו, "מה אירע לך?" ענה תשובה סתמית. את הספר החביא בין בגדיו ולא הראהו לאף אחד.

שני שינויים אלו ליוו אותו כל חייו, הפצע שנוצר מאותו הקוץ ליווה אותו וגרם לו למכאובים רבים ולנכות ברגלו. למרות נכותו וחוסר הנעימות שהתלווה לכך לא ויתר וצעד על שתי רגליו, גם בהיותו מבוגר בארץ ישראל, לא הקל על עצמו, היה בעל בית כנסת, הן בתימן והן בארץ ישראל ומדי בוקר טרח והקדים להעיר את המתפללים לתפילת שחרית והרבה ללכת לבתי אבלים ולמסור דברי עידוד וניחום. הוא לא חדל לקבל בביתו אנשים הזקוקים לעזרה ולרפואה, לפתרון בעיות בכל מיני תחומים,

והספר, ספר מיוחד במינו, שאינני יודעת מה תוכנו, אך מאותו הזמן כינו את סבי: "בעל חפץ", בספר זה קרא ולמד ובעזרתו, כך אומרים, נתן מענה ורפואה לכל דורש. כשהיו באים אנשים להתייעץ עימו בענייני רפואה או כל דבר אחר, היה מעיין בספרו ואומר להם מה כדאי להם לעשות.

שמו הטוב של סבי, ר' שלום מג'הז התפרסם בסביבת מגוריו ומעבר במחוזות תימן, במתן מענה ועזרה לכל מבקש, בעצה, בלימוד, בשחיטה וברפואה, רבים היו הבאים אל פתח ביתו ובקשות רבות ומגוונות בפיהם ולכל אחד השתדל לסייע. לא רק יהודי המקום היו הבאים, גם ערבים באו לביתו או הזמינו אותו לביתם המרוחק כדי להושיעם. כאשר נתבקש על ידי ערבי, שייח עשיר, היה לוקח את שכרו אשר הוצע לו על ידיו וזאת לשם פרנסת ביתו.

עם עלות השחר, לאחר תפילת שחרית היה יוצא מביתו, אשר בעיר "פצירא" אל העיר הגדולה "כאמיר" לרוב בתחילתו של השבוע וזאת כדי להספיק ולחזור אל משפחתו בטרם תבוא השבת. בעיר "כאמיר" היו שווקים ושם פגש לרוב יהודים מלומדים, לומדי תורה והיה יושב ולומד עימם.

והנה קרה כאשר חזר ביום חמישי אחד בדרכו הביתה, ראה על אם הדרך אישה היושבת ומחכה, הייתה זו אישה ערביה והדבר ניכר על פי לבושה, בראותה אותו מתקרב תוך כדי הליכתו, קראה לעברו: "מורי סלם, הרב של היהודים!" וביקשה שיעצור, ר' שלום עצר לשמע קריאתה והיא, בתחינה פנתה אליו וסיפרה שמחכה מהבוקר כדי לפוגשו, מאחר וידעה שזהו מסלול הליכתו, התיישבה על אם הדרך והיא ממתינה זמן רב לבואו. ר' שלום שאל לפשר בקשתה והיא סיפרה לו שמיום נישואיה לא עבר בחייה יום אחד של נחת, מדי יום היא ובעלה רבים והדבר נעשה קשה מיום ליום. חשב ר' שלום מה לענות ולא רצה להוכיחה על המעשה בפזיזות ואמר לה: "שמעתי את צרתך, אחשוב על כך, אמצא פתרון וביום ראשון לאחר השבת חכי לי כאן במסילה, בדרך הזו העולה, כפי שחיכית לי היום". האישה שמחה מאוד ועשתה כרצונו ומיד עם בוקר יום ראשון, חיכתה כולה נרגשת ומצפה לר' שלום אשר יביא לה ישועה לצרתה, כפי שהבטיח. אך לא כך היה הדבר אצל סבי. הוא שב לביתו בערב יום חמישי והחל בהכנות עם בני משפחתו לקראת השבת ואת האישה וצרתה, שכח. בבוקרו של יום ראשון צעד כהרגלו לענייניו והינה מרחוק, על המסילה, ניצבת אותה אישה והוא הרי שכח. מה יעשה עכשיו?! "ה' יהיה בעזרי" חשב, בעודו פוסע ומהרהר בעניין, עיניו מביטות למסלול תוך כדי צעדה, ראה אבן קטנה המנצנצת באור השמש לפניו, "את האבן הזו לבטח שלח הקב"ה לעזרתי", חשב ומיד הרים אותה, שפשף בידיו והכניסה לכיס מעילו בטרם ידע כיצד… והאישה רצה לקראתו ופונה אליו במילות שבח, הודיה וברכה, על כי לא שכח וקיים את הבטחתו לעזור לה.

פנה אליה ר' שלום ואמר: "ראי, חשבתי על צרתך והבאתי לך משהו מיוחד! אך הבטיחי לי שלא תגלי את הדבר לאף אדם, במיוחד לא לבעלך" האישה הבטיחה ור' שלום הוציא מכיס מעילו את הגביש הזוהר ואמר: "האבן הזו מיוחדת, לכי לביתך ועשי בדיוק את שאומר לך, ברגע שייכנס בעלך הביתה לאחר שובו מיום עמלו, הכניסי לתוך פיך בשקט ובצנעה את האבן, הניחי אותה מתחת ללשונך והקפידי שלא תצא משם כלל, הדבר יביא לריפויו של בעלך ולפתרון צרתך. והאישה תמה הייתה, הודתה לו בכל ליבה והאמינה שר' שלום לא יאכזב אותה ובזה תבוא לה ישועתה. ר' שלום פנה לעיסוקו הלך משם ושכח את הנעשה…

יום חמישי הגיע, ר' שלום ממהר לאחר עבודת יומו וצועד בדרך העולה לביתו והנה מרחוק על אם הדרך באותו מקום בו חיכתה הערבייה בתחילת השבוע, עומד איש ערבי מכובד ולצידו חמור ועז ועל גבי החמור משא, והערבי פונה בקריאות ברכה לעבר ר' שלום: "מורי סלם!!" (בהגייה תימנית – ר' שלום) ובטרם הספיק לברר את פשר העניין חיבקו הערבי ונשקו. לאחר בירור קצר מבין ר' שלום את העניין, הערבי מספר לו שחזר לביתו ביום ראשון והינה אשתו במטבח שותקת… הוא פונה אליה… והיא מנענעת בראשה להסכמה ושותקת… לאחר זמן מה פונה שוב והיא מסכימה אתו ושותקת… כך חולף יום, חולפים יומיים, הערבי מספר שהחל לפחד אולי קרה לה דבר מה… אולי כושפה… כך גם ביום השלישי, אין ויכוחים הכול טוב, להכול היא מסכימה ועושה רצונו… ביום הרביעי השביע אותה "שאם לא תגלה לו מה קרה לה פתאום… הוא…!!!…" והיא נכנעה, מפחד וסיפרה את אשר אירע וכל מה שעשתה ומה נתן לה הרב של היהודים ר' שלום, וסיימה באומרה שהיא מאמינה שבזכות זה תמו ויכוחיהם ובא השלום לביתם. הערבי שמע, חייך… ומתוך יראתו לרב של היהודים העריך את המעשה ובעיקר את תוצאותיו הטובות ולכן כעת הוא כאן על אם הדרך, מחכה כבר שעות לרב שיעבור וייקח את שכרו אשר מגיע לו ביושר ובעיקר בתבונה.

סבי ר' שלום, גדל במשפחה ענפה ומאוד מכובדת, אשר לה שורשים לשבט לוי וזה היה שם משפחתה המקורי, אביו ר' אהרון הלוי ורעייתו יונה התברכו בבנים וגידלו משפחה לתפארת. בבחרותו נשא סבי, ר' שלום, לאישה את ציניי'ה (מלשון ציונה), בתו של סלימן גיאת סנייני, נערה כשרה וצדיקה, ויחד הקימו את ביתם בעיר בפצ'ירה שבמחוז צנעא אשר בתימן, שם נולדו להם ארבעה ילדים: אבי מורי ע"ה יחיא הבכור, שני תאומים יהודה ואפרים ע"ה, אחותם בתיה ע"ה ותינוקת קטנה. לאחר מספר שנים הכניסו לביתם כבת וככלה צעירה לימים את אמי מורתי סעדה ובכך הצילו אותה מגזרת השמד שחלה על יתומים בתימן באותן השנים.

החיים בתימן לא היו קלים, אך היהודים שמרו באמונתם על משפחותיהם ודתם, צרות פקדו מדי פעם את חייהם וגם על בית משפחת סבי לא פסחו. אפרים, אחד התאומים, נפטר מסיבה לא ידועה ובכך לא די – עם התפרצות מחלת הקדחת בתימן נפטרו יהודים רבים וביניהם התינוקת הקטנה ולאחריה סבתי ציניי'ה. בצער וביגון נותרה המשפחה ללא אח, אחות ואם, חולה אבלה וכואבת.

בצערו חיפש ר' שלום מזור למשפחתו ולאחר כשלושה חודשים נשא לאישה את שמעה (שושנה) לבית ג'ימדני, אשר נכנסה למשפחה וטיפלה במסירות ואהבה גדולה לאין קץ, בילדים הרכים ובבעל הדואג. לאחר נישואיה היו לה שני הפלות, לאחר הרתה בשלישית ונולד לה תינוק. ההורים המאושרים קראו לו בשם יצחק, אך למרבה הצער הוא החזיק מעמד שמונה חודשים. כשהרתה שוב, יצחק בן השמונה חודשים נפטר והיא לא ידעה את נפשה מרוב צער. בעלה, שהצטער מאוד, וניסה לנחמה ולעודד אותה, אך היא בקשה ממנו שיפתח את ספרו המיוחד ויראה מה יהא מזלו של התינוק שעתיד להיוולד. סבתא שמעה היקרה לא ויתרה על חלומה להוליד ילדים משלה וניסתה את מזלה בחייה החדשים, כמים דמעותיה שפכה ולא חדלה לרגע להתפלל ולבקש, אולי בזכות המצווה שעשתה, שאספה יתומים לחיקה, ירחם הקב"ה עליה ויצילה מן הצרה המרחפת על ראשה ומשרה צער רב על חייה האישיים.

בסופו של דבר, בא מזור לכאבה כאשר הוצע לה לפדות את בנה עוד בטרם נולד. תרומה נכבדה תרמה שמעה לבית הכנסת, ובכך תמה מסכת ייסוריה. בניה ובנותיה שנולדו לאחר מכן בארץ ישראל נותרו בחיים.

הזוית האישית

אודליה: עלייתה של יהדות תימן כולה – ולא רק משפחתי – לארץ הקודש, התום, היושר והציפייה רבת השנים, כל אלו היו לחוסן מפני הכשלים והתלאות שספגו העולים, כי אחרת כיצד ניתן להבין את עוז הרוח והציפייה לטוב, על הרצון ללכת בדרך ששמה חיים, להרים את הראש ולהמשיך הלאה למרות האובדן.

סבי, שגדלותו בתורה ובחוכמה היו ידועים לכל מבקש בעת צרה, עוז רוחו ומסירות נפשו להציל את אמי האהובה מגזרת השמד שריחפה על ראשה וחשיבות לימוד התורה הייתה יקרה בעיניו יותר מכל. לא נותר לי אלא לסיים ולומר כדברי התנא דרבי אליהו (כ"ח): כל אחד ואחד מישראל חייב לומר:" מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי". יהי רצון שאזכה "…כשם שנטעו אבותיי לי, כך אטע אני לבניי "(בבלי תענית כג ע"א)