מאגר סיפורי מורשת

שמי נחמה רוזנפלד, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדי גיא, במסגרתה אני מתעדת סיפור מחיי ומעלה אותו אל מאגר המורשת של התכנית.

בית ההורים

שמות הוריי: משה ושרה קרביץ. סבא וסבתא מצד אבא שלי עלו לארץ מפולין לפני המלחמה (מלמת העולם השנייה) יחד עם שתי הבנות שלהן (הדודות שלי) והם התיישבו בפתח תקווה. אבא שלי גם עלה לארץ, בגיל 16 בכוחות עצמו מפולין, ממש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אימא שלי הייתה בת שמונה כאשר אחותה הגדולה, שכבר הייתה בארץ, נסעה ליוגוסלביה לראות מה שלום המשפחה. היא ראתה שקשה להם ואימא שלה (סבתי מצד אמי) אמרה לה שתיקח איתה את אחת האחיות הקטנות, אז היא לקחה את אמי שהייתה האחות הקטנה ביותר איתה לארץ ישראל. היא הציגה אותה כבתה, וככה בקשיים היא הצליחה להעלות אותה לארץ והיא הצילה אותה. יש לי אח בשם אריה שצעיר ממני בשנה וחצי, היחסים בינינו היו מצוינים והם מצוינים עד היום. הייתה לי גם אחות גדולה, עליזה, שנהרגה בתאונת דרכים בגיל 4. זה קרה כמה שבועות לפני שנולדתי, ולכן כשנולדתי, הורי החליטו לתת לי את השם: 'נחמה'.

ילדותי

אני זוכרת את ילדותי כילדות מאושרת. סך הכל אני לא זוכרת את עצמי כילדה מורדת, הייתי די חנונה כזאת, די ילדה טובה. אני זוכרת שהיינו נוסעים לים בשבתות. לרוב האנשים אז לא היו מכוניות, ובתקופה הזאת היו משאיות, שהיו מובילים בהן רהיטים, ולאבא של סבא שלך (סבא שוקי) הייתה משאית כזאת. בימי שישי – מי שהייתה לו משאית כזאת – היה לוקח את האנשים לים. היו שתי קבוצות, קבוצה אחת הייתה יוצאת בשש לחוף הרצליה, מוריד משפחות שלמות, נוסע בחזרה, ואז קבוצה שנייה בשמונה. ואנחנו משתכשכים בים ונהנים, והשמש לא הייתה מסוכנת אז.

אני זוכרת שאבא שלי לימד אותי לרכוב על אופניים, ואני זוכרת מקרה אחד שרכבתי בשכונה שלנו והכבישים לא היו כבישים כמו היום, הייתי בירידה ולא הצלחתי לעצור. התרסקתי לשוליים ונפצעו לי שתי הברכיים. היינו אז הבנות משחקות המון בחבל. אני זוכרת גם עוד משהו שזה חרוט טוב טוב בזיכרוני. אפילו הריח של התקופה הזאת, זה תקופת פסח. כשהיינו ילדים קטנים, אחי ואני, בני 8-12 עד גיל העשרה, כל ליל סדר היינו נוסעים לדודים שלנו (אחים של אימא שלי) שגרו במושב שנקרא 'בית הלוי', שם היו הרבה מתיישבים מיוגוסלביה, כמו בפתח תקווה. היה אחד עם משאית שכמו שהיה לוקח לים בשבת הוא היה נוסע גם למשפחה שלו בבית הלוי לחגוג את ליל הסדר, וכל האנשים מיוגוסלביה שהיו גרים בפתח תקווה היו מזמינים אצלו מקום ונוסעים איתו לבית הלוי. היינו נשארים שם כל החג.

יש לי בת דודה בגילי, היינו חברות ממש טובות. אני זוכרת שהיה להם בית מאוד קטן והם היו שמים מזרונים על הרצפה כדי שאני, אחי וההורים שלי נוכל לישון. אני זוכרת גם שהיינו יושבים על הרצפה ומשחקים שעות, אני, אחי ובת דודה שלי. בית הלוי זה מושב חקלאי, ובבוקר היו לוקחים אותנו עם טרקטור לשטח. המדינה נתנה אז שטח לכל מי שרצה להתיישב בישוב כי לא היה לו כסף לקנות בית בעיר. היו נותנים לו חלקת אדמה באיזשהו ישוב, ושם הוא בנה לו את הבית. אני לא יודעת אם הכתיבו להם מה לגדל או שכל אחד בחר מה לגדל. לא היה את הטכנולוגיה של היום, לא את ההשקיה, לא את הזריעה, ואני ואחי (אריה) היינו נוסעים עם בני הדודים הגדולים יותר להשקות את השטח. היינו מחברים צינורות, מעבירים דברים חשובים כמו תבואות, ואני זוכרת רק דברים טובים. ההורים שלנו לא היו בעצמם בשואה אבל חלק מבני המשפחה שלהם כן, ורוב בני העיירות מהן הם באו נרצחו בשואה. הורי לא אהבו לדבר איתנו על זה כי הם לא רצו להעציב אותנו. בסך הכל אני זוכרת שהייתה לי ילדות מקסימה.

תקופת בית הספר ולימודים

אני זוכרת שלאבי היה אוטו, ובשנות החמישים, כשהלכתי לבית ספר, בימים גשומים לא הסכימו שאלך לבד בגשם. היו מסיעים אותי ואבא שלי היה לוקח את כל השכונה, מי שרק היה בסביבה הוא היה לוקח עם האוטו בדרך עפר ובוץ.

אני זוכרת גם שהיה בשכונה שלנו מבנה שאז בזמנו קראו לו בייקה. בייקה זה מבנה שהיה בשדה, אספו לשם תבואות והיה שם קציר וחציר. לאט לאט, כשבנו את הארץ ואת פתח תקווה, אז בתוך השכונה שלנו ממש לא רחוק מהבית שלנו היה בייקה, ויום אחד התחילו להקרין סרטים בימי שישי. כל המשפחה עם הילדים היו מביאים כסאות מהבית, שמים את הכיסאות בבייקה כדי לראות את הסרט. הבייקה היה מבנה בלי גג ועל הקיר היו מקרינים סרטים, וזו היתה חוויה לכל המשפחה ולכל השכונה ולכל הילדים.

תקופת הצבא

את תקופת הצבא עשיתי את כולה מההתחלה ועד הסוף, הטירונות הייתה חוויה טובה. שירתי ברמת גן בשלישות והייתי קלדנית. בתקופה הזו, זה היה בשנת 1966, מחשב היה תופס חדר שלם, והייתי מקלידה כל מיני מסמכים. שירתי די קרוב לבית ואם לא הייתי מתעוררת בבוקר, אבא שלי היה מקפיץ אותי לשלישות. כמו שאמרתי לך, הייתי ילדה די מפונקת וחנונית כזו, אבל היה כיף.

אני וחברה שלי בצבא

היכרות נישואים ובניית משפחה

הכרתי את סבא שלך עוד לפני הצבא, כשהיינו מה שנקרא "בחבר'ה". בפתח תקווה היו חבורות של גילאים אז הכרנו והיינו ביחד, היינו עושים קומזיצים עם ה"חבר'ה" היינו הולכים למסיבות ריקודים, היינו הולכים לתל אביב ללקק גלידה וזו הייתה חוויה. לפעמים היינו הולכים לסרט, לפעמים בפתח תקווה ולפעמים בתל אביב. לפעמים הייתי מבריזה מהתיכון והולכת לסרט בבוקר.

כשהשתחררתי מהצבא, שכמו שכבר אמרתי הייתה תקופה טובה, פרצה מלחמת ששת הימים, אז הביאו אותי למילואים. אחרי שהשתחררתי בשנת 1968 התחתנתי עם סבא שלך ונולד אבא שלך, שהוא היה יפה תואר, מקסים וטוב לב. נולדו לו אחים, אחריו נולדה תיתי (רווית) ואחר כך לוני (אלון) והיינו משפחה מאושרת ורגילה. אחרי שהוריך התחתנו נולדה אחותך נועה, ואני הייתי באה לשמור עליה פעם בשבוע. הייתי באה לשמור עליה כדי שאימא שלך תוכל לצאת לעבוד ולשחרר אותה מיום אחד של מטפלת, מאוד נהניתי מתפקיד הסבתאות והמשכתי לבוא פעם בשבוע גם כשאחותך עדן נולדה, וגם כשאתה נולדת. נולדו לי שלושה נכדים מהממים אחד אחד. האמת היא שגם לתיתי וללוני נולדו ילדים מקסימים. בקיצור – אני חושבת שמתאים לי להיות סבתא.

מקצוע ועיסוק

כשהייתי בערך בת 30 התחלתי לעבוד בסופר פארם. בהתחלה עבדתי בבית המרקחת ואז העבירו אותי להיות עוזרת לרוקחים, ולאחר מכן לקוסמטיקה. שם התקדמתי וניהלתי את מחלקת הקוסמטיקה בסניף. עבדתי שם כמעט 30 שנה, עד בערך מתי שההורים שלך התחתנו, פחות או יותר אז עזבתי.

סיפורו של חפץ מיוחד העובר במשפחה מדור לדור

יש לי משהו קטן לספר על חפץ שעובר מדור לדור. כשאחותך נועה ראיינה אותי לעבודת השורשים שלה, אז גיליתי את החפץ הזה, זהו ארגז תפירה מעץ. גיליתי אותו כשאחותך באה לראיין אותי אצלנו באורנית, היינו לפני העברת דירה ואני כבר התחלתי לארגן דברים, ואז גיליתי את ארגז התפירה הזה וסיפרתי עליו. אני זוכרת שלא היה דבר כזה מכנס שנקרע ולא מתקנים אותו. אני זוכרת את אימא שלי מתקנת גרביים, שמלות, מכנסיים. לאריה אחי ולאבא שלי היו נקרעות חולצות, ואימא שלי הייתה מתקנת גם אותן. זה הזיכרון שיש לי מחפץ שעובר מדור לדור. זה החפץ שאני לא מוותרת עליו.

מסר לדור הצעיר: קודם כל תהיו אתם, תעשו מה שאתם אוהבים לעשות. תהיו נחמדים לאחרים ותקבלו את השונה תמיד, אם אתם רואים שמישהו מציק לעוד מישהו, תעזרו לחלש. תגדלו ותנצלו את הפוטנציאל שלכם.

הזוית האישית

גיא הנכד המתעד: היה לי מאוד מעניין ולמדתי על עברה של סבתא שלי הרבה. לא ידעתי שהחיים של סבתא שלי הם כל כך מעניינים.

סבתא נחמה: מאוד נהניתי לשתף ולדבר על העבר והילדות שלי ובמיוחד נהניתי להיות עם הנכד שלי.