מאגר סיפורי מורשת

שמי ברוך וייס, אני משתתף השנה בתכנית של הקשר הרב דורי.

נולדתי בשנת 1946 בצ'כיה ליהושע הרשו ושרה טובה, בן בכור לשלושה אחיות, טוב – אולי בעצם שתיים. הסיפור שלי לא מתחיל בצ'כיה והוא גם לא סיפור על עלייה. זהו סיפור טראגי שקרה בארץ על איך בלי בושה ובלי הכנה מוקדמת לקחו למשפחתי את אחותנו האמצעית. כדי להבין, צריך לחזור קודם למצב בארץ. המצב בארץ לא היה טוב, בלשון המעטה, וכשאנחנו עלינו לארץ התחלנו לשמוע שמועות על חטופי תימן, ילדים תימנים ממשפחות מרובות ילדים שעוברים למשפחות חסרות ילדים. כששמענו את זה אותנו זה לא הדאיג אותנו, הרי אנחנו אשכנזים וגם כרגע יש לנו רק ילד אחד.

כך עד שאחרי כמה שנים בארץ אמי נכנסה להריון שני ואחרי מספר חודשים אחות חדשה נולדה לי וההתרגשות של הוריי ניצולי השואה על כך שיש להם בן ועכשיו בת הייתה גדולה. הלידה עברה בשלום, רק שאחרי הלידה אמי לא הרגישה טוב, אז הרופאים בויצו אמרו לה שתחזור הביתה והם ישמרו על התינוקת ובאמת זה מה שקרה. הכל היה נראה טוב ויפה, הלידה עברה חלק, יש לנו אחות חדשה. רק שלאחר כמה ימים אנחנו שומעים דפיקות בדלת, מפה כבר אי אפשר לחזור. אנחנו פותחים את הדלת ומגלים את הנורא מכל: התינוקת איננה. השפלנו מבטינו והתחלנו לבכות, בקושי הצלחנו להסתכל על האיש מרב הכאב והצער, אבל בכל זאת האיש התחיל לדבר ואמר: "התינוקת שלכם מתה, הבגדים שלה פה אבל זה הדבר היחיד שנשאר ממנה". היינו מבולבלים, איפה קברו אותה, איך זה קרה אבל לשליח לא היו תשובות, הוא רק אמר שהיא נפטרה והלך. לא ידענו מה קרה לה, אבל היום, כשנחשפו הסיפורים של חטופי תימן, אנחנו מבינים שהסיפורים זהים ושהם חטפו גם ילדים אשכנזים.

לאחר המקרה המצער הזה משפחתי המשיכה את חייה ואחרי עוד מספר שנים נולדה לי עוד אחות בשם רוחל'ה, שהקשר איתה הוא הדבר היקר לי ביותר עד היום. גדלנו יחד ילדות יפה במושב צפריה ובגיל 9 קרה הדבר הטוב ביותר בחיי: הכרתי את בלומה. אלה היו הרגעים היפים ביותר בחיי עד שבגיל 12, שבו גמרתי יסודי ועברתי לתיכון בתל אביב שבו לא הכרתי אף אחד. לאחר התיכון עברתי לישיבת נחלים. אחרי מספר שנים בישיבה התגייסתי לצבא ושירתי בחיל הקשר. שנה לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים ולחמתי בה בגיל 21 בלבד. אחרי שנתיים, בגיל 23, החלטתי להתחתן עם בלומה חברת הילדות שלי. אחרי ארבע שנים פרצה מלחמת יום כיפור. לאחר מלחמת יום כיפור החלטתי לעזוב את הצבא ולהתחיל לעסוק בחינוך, ובאמת בגלל זה אני ומשפחתי עברנו לגור במצפה רמון, שם ניהלתי בית ספר. לאחר כמה שנים חזרתי לגור בצפריה, שם ניהלתי עוד בית ספר בראשון לציון. אבל לאחר 20 שנה בערך יצאתי לפנסיה ואני גר במושב צפריה. עד היום והדבר שאני הכי אוהב בעולם זה את הנכדים שלי.

הזוית האישית

דניאל: היה לי מעניין לשמוע מסבא את סיפורו האישי.