מאגר סיפורי מורשת

סבתא חסיה עלתה לארץ כילדה קטנה כבת שנתיים. הוריה אינה ומלך (מוסיק) נמלטו מפולניה מאימת הנאצים והגיעו עד אוזבקיסטן, שם נולדה סבתא. שפת האם של סבתא הייתה יידיש, המשפחה עלתה ארצה בשנת 1948 בספינה "נגבה" שרק לאחר שיצאה מנמל מרסי הוכרזה כאוניית הדגל של מדינת ישראל. היא גרה עם הוריה לאחר מעברים רבים ברמת גן בנווה יהושע, זו הייתה שכונה של עולים רבים שזה עתה הגיעו.

סבתא למדה עברית מהר, הייתה בגן חובה ואז הומלץ להעלות אותה לכיתה א' למרות שהייתה צעירה בשנתון, שנת הלימודים החלה ובגלל שהייתה צעירה לא אהבה את מסגרת בית הספר וכל יום בהפסקה הגדולה היא ברחה מבית הספר הביתה או לגן. משנשאלה למה היא לא רוצה להיות בבית הספר ענתה: "שיעור ארוך, הפסקה קצרה, אין בובות" ואכן הוחזרה לגן שאותו מאד אהבה.

לסבתא יש סיפור מאד מעניין על תקופת הצנע: בגיל 4 בערך משפחתה ביקרה בכפר ורבורג שבדרום, הם קנו עוף ונסעו חזרה לביתם באוטובוס. בדרך עלה פקח והחל לבדוק את תאי המטען העליונים באוטובוס. סבתא הקטנה נבהלה ודאגה לעוף (שהיה מוצר נדיר באותם ימים), היא צעקה ביידיש "מאן הינדלה" בעברית "התרנגולת שלי".

בגיל 6 הוריה התגרשו והיא הועברה לשנה לחברים טובים של ההורים שגרו בכפר ורבורג ולהם היה בן בגילה שהיה למשך שנה "אחיה". את חופשת הקיץ בין כיתה א' ל-ב' בילתה בכפר. בכפר הם גרו בבית קטן עם חצר ובעלי חיים: תרנגולות, ברווזים וכלבה. הכלבה הייתה כלבת שמירה שביום הייתה קשורה בקצה החצר ובלילה שוחררה לשמור מפני המסתננים הערבים (פאדיונים). הילדים לא הורשו לצאת מהבית עם רדת החשיכה.

החצר ובריכת הברווזים שימשו לסבתא ול"אחיה" כמגרש משחקים, הילדים אהבו מאד להשתכשך בבריכת הברווזים ולבטוש בבוץ. היה ברווז אחד תוקפני, יום אחד הוא הגיע לבריכה ונשך את סבתא בישבן! זה כאב וכמובן שהילדים מיד נמלטו מן הבריכה ולמדו להיזהר מהברווזים. בחצר היה גור כלבים שקראו לו גוץ הילדים פחדו ממנו ונזהרו ממנו. יום אחד הם נשלחו להאכיל בשאריות הארוחה את התרנגולות ואת הכלבה וגוץ השתחרר ורדף אחרי הילדים, מרוב פחד הם קפצו לתוך חבית קרטון גבוהה ריקה שבה איחסנו את התערובת לתרנגולות הילדים נשארו בחבית עד שהמבוגרים באו לחפש אותם ו"שיחררו" אותם מהכלב.

סבתא למדה הוראה בסמינר "שיין" שבפתח תקווה, היא בחרה ללמד בחינוך מיוחד למרות שעוד לא היה מסלול ללימודי הוראה בחינוך מיוחד. סבתא הייתה מורה-חיילת והיא התחילה ללמד בקריית גת. הכיתה שהיא חינכה הייתה מורכבת מהילדים עם קשיי ההתנהגות הכי גדולים.

יום אחד לאחר הצלצול הילדים בכתה השתוללו וזרקו חפצים זה על זה. כשסבתא נכנסה לכיתה, הפח שנזרק "התלבש" לה על הראש. הייתה דממה בכתה, סבתא לא התרגזה, לקחה את הפח וביקשה ללא מילים שהילדים יאספו את הדברים שנזרקו.

התלמידים היו פרועים וחסרי פחד ואהבו לבדוק גבולות. יום אחד אחד מ"ליצני הכתה" עלה על אדן החלון חסר הסורגים בקומה השנייה והחל ללכת ולעבור לכיתה השכנה. סבתא פנתה אליו והציעה שירד מיד, התלמיד התעלם וסבתא אחזה חזק בקרסוליו וניערה אותו, התלמיד נבהל והתחיל לבכות סבתא שאלה אותו: "אתה רוצה לעלות שוב?" לאחר אירוע זה אף אחד מהתלמידים לא העז לעלות שוב.

אחרי שסבתא השתחררה היא המשיכה ללמד עוד שנה בקריית גת, חזרה לחיות בפתח תקווה ופתחה את הכתה הראשונה במחוז מרכז ללקויי למידה באחד מבתי הספר בפתח תקווה. שם היא עבדה שנתיים, נישאה הביאה לעולם את אמי ועזבה את משרד החינוך. לאחר שלוש שנים היא חזרה לעבוד במשרד החינוך ברמלה כיועצת בבית ספר לחינוך מיוחד שהפך מבית ספר לילדים עם אינטליגנציה נמוכה לבית ספר המטפל בילדים לקויי למידה עם יכולת אינטלקטואלית רגילה.

אחרי עשר שנים סבתא עברה למחוז תל אביב וקיבלה ניהול ביפו בבית ספר מיוחד המטפל בילדים לקויי למידה קשים. היא עבדה ביפו כמנהלת 20 שנה. בכל חייה המקצועיים היא בחרה לעבוד ולטפל בילדים הבאים מרקע חברתי קשה ומורכב של עוני, הזנחה, התעללות ועבריינות.

הזוית האישית

דורון הנכד המתעד: למדתי הרבה על סבתא, ביקשתי ממנה לספר סיפורים שלא שמעתי והופתעתי מאד מחלקם הרגשתי שהתקרבתי לסבתא במהלך התכנית.