מאגר סיפורי מורשת

רקע משפחתי ועלייה לארץ

שמי תמר מור, נולדתי בתאריך 31.1.1948 בפולין בעיר שצ'צ'ין שבצפון פולין על שפת הים הבלטי. עליתי לישראל במרץ 1949 הייתי בת שנה. הורי ניצולי שואה עזבו את פולין ועלו ארצה יחד עם אחותי ואיתי. אבי, פינחס ברודר היה לוחם בצבא הפולני. בשנת 1939 הנאצים כבשו את פולין ואבי נילקח בשבי הגרמני. המחנה היה מוקף חומה ושמירה חזקה של הגרמנים. באישון לילה הוא וחבריו החליטו לברוח מהשבי. היו יריות עזות אך אבי הצליח להימלט. הוא התחיל להתקדם לכיוון רוסיה. בשלב מסוים הצבא הפולני חבר לצבא הרוסי ואבי השתתף בכוחות הפורצים שהגיעו לברלין. בשלב זה נודע לו שכל משפחתו נרצחה על ידי הנאצים. והוא הרגיש רע מאוד. רצה לנקום בגרמנים  ולכן התנדב לחטוף חייל גרמני ולהביאו חי על מנת להוציא ממנו ידיעות מודיעיניות. המשימה הייתה קשה ומסוכנת, אך אבי הצליח בה.

אמי, הלנה ברודר לבית שמידט, הצליחה להתנצל בזהות בדויה. היא רכשה מסמכים מזוייפים עברה יחד עם אחותי רות מנישואיה הראשונים לוורשה הרחק ממקום מגוריה. העמידה פני פולניה נוצריה ושלחה את רות לגן פולני. באחד הימים נעצרה על ידי הגסטאפו הגרמני, בדקו את מסמכיה, נשימתה נעצרה כשהוסיפו לבדוק את מראיה בדקו את אזניה והחליטו שהן אריות באופן מוחלט. כשהמלחמה נסתיימה, כל אחד מהורי חזר למקום מגוריו המקורי על מנת לחפש שארי בשר. איש לא נותר ממשפחתם. הם מצאו זה את זה. הם החליטו להתחתן. אז התברר להם שאחותי רות, שהתחנכה בגן נוצרי לא מוכנה להיות יהודייה, לכן הורי עברו לשצ'צ'ין כי שם היה בית ספר יהודי עברי.

בשנת 1949 הם עברו למרסיי שבדרום צרפת והמתינו לאונייה שתפליג לישראל. ממרסיי הפלגנו באונייה "תיאודור הרצל" עד לחיפה. מכאן הורי הגיעו למעברת אהלים בבאר יעקב. שלושה חודשים גרנו באהלים. היה לנו פסנתר שלא היה לו מקום באהל ולכן השאירו אותו בחוץ. גשמים ירדו והכל נרטב. אבי שמר עלי כי יללות תנים נשמעו והוא חשש שיטרפו את תינוקתו.

ילדותי

לאחר שלושה חודשים עברנו לצריף של עמידר בנס ציונה. היו קשיים רבים. הורי לא ידעו לדבר עברית. הם ידעו להתפלל בעברית בלשון הקודש. הם לא רצו שאני אדע פולנית ולכן דיברו איתי ביידיש. בשכונה דיברו כל מני שפות, כי היו עולים ממדינות שונות .לפי דברי הורי התחלתי לדבר ספניולית שהיא שפת הלדינו של יוצאי ספרד. עבודה לא נמצאה, ולכן אבי רכש זוג סוסים כדי לעבוד בחריש אדמות נס ציונה, שהייתה חקלאית ברובה. בשנת 1950 אירע אירוע השלג המשמעותי ביותר בנס ציונה, שלג בסדר גודל כזה לא חזר מאז.

מכיוון שהצריף היה ממוקם במקום נמוך הסוסים באורווה עמדו לטבוע. אבי פנה לאנשים שונים בנס ציונה, אך לא נמצא איש שיסכים לאחסן את הסוסים. רק אדם אחד ששמו פנחס זמורסקי שגר במעלה הגבעה, והיה בעל חווה הסכים לאחסן את הסוסים אצלו. אבי רצה לשלם לו אבל הוא לא הסכים לקבל שכר. לימים מסתבר שהאדם שעזר לאבי הוא סבו של בעלי לעתיד. המחסור היה רב. כשנולדתי נקראתי על שם סבתי טמה. כשהגעתי לגן הילדים הגננת הציעה להורי לשנות את שמי לתמר, שם עברי.

אבא ואני והכלב שלי גיבור

תקופת בית הספר ולימודים

בגן הילדים הגננת החליטה שבגיל חמש שאני מוכנה ללכת לבית הספר. המנהל של בית הספר אמר שישנם חוקים ואי אפשר להתחיל ללמוד לפני גיל שש, אבל המנהל אמר שקיימת אפשרות לעבור בחינה פסיכוטכנית ואם אעבור אותה הוא יקבל אותי לבית הספר. הבחינה היתה קלה מאוד והצלחתי להתקבל לבית ספר ממלכתי א' בנס ציונה. היום בית ספר זה נקרא "ראשונים". מה שזכור לי, זה גלי הים שהתנפצו על החומות. כפי הנראה הבחינה התקיימה ביפו. זהו זיכרון מאוד חזק כי לראשונה בחיי ראיתי ים.

בבית ספר זה למדתי שמונה שנים. בסך הכל הייתה לי ילדות שמחה ומעולם לא הרגשתי מחסור. שיחקנו בתופסת, מחבואים, מחניים, הקפות, וים יבשה בגירסה שונה משל היום. לא הייתה לנו טלוויזיה, טלפון וומחשבים ולכן שיחקנו לרוב בחוץ והיינו שמחים. הייתי פעילה במכבי צעיר שבו התקיימו פעילויות ספורט ופעילויות חברתיות. אחד האירועים הזכורים לי הוא "מרוץ הלפיד"שהתקיים בחנוכה. הילדים העבירו לפיד בוער מהאחד לשני כאשר משאית מלווה אותנו עד שהלפיד הגיע למודיעין, מקום קבורת המכבים.

בכיתה ג' התחלתי ללמוד לנגן על פסנתר. אחת לשבוע הייתי הולכת למורה דיתה בוקסר שהיא אמו של ראש העיר בימינו, שמואל בוקסר. בכיתה ח' התקיים מבחן סקר. מבחן שהצלחתי בו, ולכן הייתי פטורה מתשלום עבור לימודי בתיכון. בתקופה זו הלימודים בתיכון עלו כסף. לא היה תיכון בנס ציונה, לכן נאלצתי לנסוע לרחובות. שם למדתי 4 שנים בתיכון תמר (תיכון מאוחד רחובות) שהיום נקרא "דה שליט" – פה קיבלתי תעודת בגרות שהייתה חשובה מאוד להמשך לימודי. ביום העצמאות הכרתי את שאול זמורסקי והחברות משכה שנתיים וחצי עד לנישואינו.

מכיוון שסיימתי צעירה את התיכון נרשמתי ללימודי הוראה בסמינר הקיבוצים בתל אביב. כאן למדתי במגמת טבע מורחב לכיתות ז'-ח'. הלימודים היו מרתקים. ברצוני לציין את ד"ר לב פישלזון שלימד זואולוגיה בצורה מעניינת ולקח אותנו לאילת כי תחום מומחיות היא בחבצלות ים. וכמו כן את ד"ר זרעוני שהיה מומחה לבוטניקה. מכיוון שבאותה תקופה היה מחסור במורים דחו לי את הגיוס לצבא ואיפשרו לי לסיים את לימודי.

בינתיים שאול הציע לי נישואין והתחתנו חודש לאחר מלחמת ששת הימים ביולי 1967. טרם נישואינו שאול חברי נשלח מעבודתו בתעשייה האווירית לצרפת שסייעה לנו בבניית מטוסים. דוד בן גוריון חייב את היוצאים לחול לעברת את שמותיהם. אני הצעתי לשאול זמורסקי להשאיר את אמצע שמו וכך זכינו בשם העברי מור. לאחר נישואינו עברנו לגור בראשון לציון.

בראשית דרכי התחלתי לעבוד בבית ספר מקצועי לבנות של מועצת הפועלות ברחובות. אחר כך עברתי ללמד בבית ספר "אחוה" ברמלה. בשנת 1973 קיבלתי העברה לבית ספר "עין הקורא" בראשון לציון ושם עבדתי כ-25 שנים. במשך תקופה זו השלמתי לימודים והתמחיתי בהוראת מתמטיקה בבית ברל. בסיום 3 שנות לימוד קיבלתי תואר של מורה בכירה. לא הסתפקתי בזאת ותוך כדי עבודתי המשכתי לימודים בסמינר לוינסקי וקיבלתי תואר B.ed בחינוך והוראת מתמטיקה.

בשנת 1979 נסענו לארצות הברית בשליחות התעשייה האווירית מקום עבודתו של בעלי שאול. שהינו במיניאפוליס שבמינסוטה כשנתיים. יצאנו כמשפחה עם שני ילדים: אלון היה בן 10 ואיתי היה בן 4. חווינו חוויות מעניינות באמריקה הגדולה ושיפרנו את שפת האנגלית. בתקופה זו עבדתי כמורה לעברית. טיילנו בכל רחבי ארצות הברית ונהנינו מאוד. זו הייתה תקופה נהדרת בארצות הברית נולד בנינו השלישי, אמיר.

חזרנו לארץ כי התגעגעתי אליה מאוד. ההסתגלות לארצנו הקטנה הייתה לא קלה. חזרתי לעבודה בבית ספר עין הקורא לכיתה עמוסה ב-40 תלמידים, אבל לאט לאט חזרנו לכור מחצבתנו. לאחר תקופה מסוימת בעלי קיבל עבודה ברמתא בבאר שבע. גרנו בעומר ואני קיבלתי עבודה בבית ספר "דפנה". נהנינו מאוד בעומר. הבטחתי לבני שאם נגור בבית פרטי אסכים לקבל ולגדל כלב. הבנים נהנו ממנו מאוד. אני פחות. כי הוא עשה נזקים רבים.

לאחר שנתיים חזרנו לראשון לציון ואז החלטנו לחזור לנס ציונה ולבנות בית על מגרש של ההורים. עד היום אנחנו גרים במקום זה.

אני גאה מאוד בשלושת בני: אלון, איתי ואמיר. אלון מהנדס מכונות מומחה בציוד רפואי. איתי מהנדס חשמל ומחשבים דוקטור לפיסיקה. אמיר דוקטור לביוטכנולוגיה מנהל מעבדה לחקר מחלת הסרטן. שלושתם  נשואים ויש לי שבעה נכדים מקסימים: נועה, מאיה, אריאל, נעם, אורי, סיוון וארז.

הזוית האישית

סבתא תמר ואורי: היה לנו כיף מאוד. נהיה תמיד יחד גם באש וגם במים. התכנית גיבשה אותנו מאוד ובזמן כתיבת סיפור חיינו היינו בריכוז וקשב גבוהים.