מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

תמצית סיפור חייה של סבתולי (מירי אבוש)

נכדתי האהובה תאה ואני
יום החתונה
"הילדות, אמנם, עברה בדלות אבל תמיד היינו שמחים"

להורי קראו יחזקאל ולאמי מסעודה, שניהם ילידי הארץ. הם גרו בירושלים העתיקה עד שפרצו המאורעות בשנות 1940. כל היהודים שגרו בירושלים העתיקה עברו לגור בשכונת קטמונים בירושלים ששם היו רק יהודים. אבא שלי עבד בסלילת כבישים. כשגדלה המשפחה, הורי עזבו את ירושלים ועברו לגור בבני ברק.

שם נולדתי, ביום כיפור, בתאריך 10.10.1943, גרנו בצריף קטן, בלי חשמל או מים זורמים, בלי גז, לא היה רדיו, לא טלפונים כמעט לא היה כלום.

מדינת ישראל עוד לא הוקמה, ולכן בתעודת הלידה שלי לא רשום שנולדתי בישראל. האנגלים כתבו את תעודת הלידה שלי, משום ששלטו בארץ אז. ישראל, נקראה אז פלשתינה. גרנו בצריף קטן של שני חדרים והיינו הרבה אחים ואחיות.

האנשים שגרו בארץ היו אנשים דלי אמצעים ולא היה להם כסף. הם גידלו את המזון לבד. היו לנו עיזים שחלבנו, אני הייתי אחראית עליהם. הייתי מוציאה אותם למרעה נותנת להם אוכל, חולבת אותם ומכניסה כל יום את החלב הביתה. היו לנו תרנגולות בחצר, והן הטילו ביצים כל יום. שתלנו בחצר ירקות וזה מה שאכלנו.

בילדותי

תמונה 1

 

כשהיה חג, שחטנו תרנגולת כדי שיהיה לנו גם חלבונים. את האוכל היינו צריכים לבשל על פתיליות ופרימוסים. בשביל להשתמש בפרימוס היינו צריכים נפט וכל יומיים-שלושה היה עובר עגלון שהיה מוכר נפט. הוא היה מצלצל בפעמון כדי שיבואו לקנות. גם מקרר לא היה, לכן, כל יום, היה מגיע העגלון ומוכר קרח. הוא היה צועק "קרח קרח….." עם פעמון מאוד מאוד גדול כדי שיבואו לקנות.

עם הזמן, כל פעם שהיה מגיע אחד מהעגלונים, הייתי רצה אליהם והם היו נותנים לי את הפעמון. הייתי צועקת ומצלצלת בפעמון. לעגלון של מוכר הנפט היו הרבה פעמונים וגם אבא שלו היה עגלון וגם סבא שלו וכל הפעמונים היו אצלו, גם הישנים. כשראה שאני עוזרת לו הוא נתן לי פעמון אחד ועד היום יש לי את הפעמון. הפעמון מאוד כבד וגדול ואני החזקתי אותו וצלצלתי. וכך השתמשנו בקרח לקירור האוכל ובנפט לחימום אוכל.

בצריף שלנו לא הייתה מקלחת ולא היו שירותים, אז אבא שלי בנה מקלחת ושירותים מפחון ושם היינו מתרחצים. את המים להתרחץ היינו מחממים בחצר. היינו שמים לבנים קטנות בצורת ריבוע, ובתוך הריבוע היו עצים. היינו מבעירים את העצים וכך המים היו מתחממים על מנת שנוכל להתרחץ. תמיד אמא הייתה מביאה דלי עם מים וכלי שאפשר יהיה לשפוך אלינו וכך היו רוחצים אותנו.

כך, היו גם מכבסים. היינו מחממים את המים עם סבון מכניסים את הכביסה, שוטפים במים נקיים ותולים. לאחר שגמרו לכבס להתקלח, אם נשארו גחלים. היינו שמים חצילים ותפוחי אדמה ונהנים לאכול.

לא היה מקרר, במקומו, היה ארגז ממתכת באורך מטר ורבע על חצי מטר, לשם היינו מכניסים את הקרח שקנינו, עוטפים אותו בשק כדי שיקרר הרבה זמן ואז היינו מכניסים את האוכל. בקיץ היינו מכניסים בקבוקים עם מים כדי לקרר אותם.

כפי שהזכרתי קודם, לא היה חשמל, לכן היינו משתמשים בטרנזיסטורים שהיו מכניסים להם סוללות וכך היינו שומעים חדשות.

הילדות, אמנם, עברה בדלות אבל תמיד היינו שמחים. כל הילדים בשכונה היו משחקים יחד בחוץ. מכל דבר המצאנו משחק. שיחקנו חמש אבנים, גולות, שלוש בורות, דודה, בחבל, קלאס, תופסת, מחבואים …. לא היו לנו משחקים קנויים.

מאחר וגרנו ליד הירקון, ליד האצטדיון בבני ברק, אהבנו ללכת לירקון, להיכנס למים וליהנות בתוכם. המים היו מאוד נקיים, יכולנו אפילו לדוג עם חכה שהכנו לבד. על שפת הירקון היו הרבה מאוד עצי אקליפטוס מאוד גדולים. אהבנו לטפס אליהם ולבנות בתים מקרשים. למדנו לקטוף עלים ולעשות מהם משרוקית.

כשהייתי קטנה הייתי ג'ינג'ית. גם אבא שלי היה ג'ינג'י. כולם קראו לי ג'ינג'ית וזה היה השם שלי. אף אחד לא קרא לי בשם אחר.

את יום הכרזת מדינת ישראל ויום העצמאות הראשון – שני הדברים שלא אשכח לעולם. זו הייתה חוויה שאני זוכרת כאילו זה היה היום היא חרוטה לי בזיכרון לעולמים.

כשהייתי בת 6 ירד המון שלג והכל היה לבן. מאוד אהבתי לראות את השלג, למרות שלא ידעתי מה זה עד שאמרו לי.

בחו"ל בטיול עם שלמה בשלג

תמונה 2

 

בבני ברק, אבא שלי עבד בעירייה. בכל מחלקה בעירייה היה רק עובד אחד, והוא עבד במחלקת המים. הוא היה צריך ללכת כל יום עשרות קילומטרים בשביל לבדוק שכל שעוני המים תקינים.

יום אחד גילינו שהעירייה קנתה לו פרד (חמור גדול) ועם החמור הזה אבא לקח אותי לבית הספר. וכך, השנים עברו והייתי צריכה לעזור במטלות הבית.

יום אחד הגיע החשמל ולא האמנו שזה קיים. אף פעם לא הייתה תאורה בשכונה שלי. כשזה הגיע סידרו לנו מנורות. אבל, עדיין לא היו לנו שירותים ומקלחת בבית. היינו צריכים לעזוב את הצריף. עברנו לבית רגיל קטן, ושם כבר היו לנו מקלחת, שירותים, חשמל ומים זורמים. זה היה כיף גדול, אבל עדיין לא היה גז, עדיין בשלנו באמצעים אחרים. הגז הגיע לאחר זמן לא רב ואז יכולנו לקנות גזיה עם שתי להבות. וזה היה מאוד נחשב.

כך, נשארנו רק עם הזיכרונות המאוד מיוחדים.

תעודת נישואין: שלמה ומירי

תמונה 3

תמונות מהצבא: מסיני מלחמת יום הכיפורים

תמונה 4

תעודת השחרור מהצבא

תמונה 5

תמונה 6
.

קישור לסיפור בפורמט PDF: הסיפור של סבתא

סיפור חיים סבתא מירי

 

הזוית האישית

בגאווה רבה ברצוני להודות לכם על חוויה מעצימה בתכניתכם הקשר הרב דורי נפלה בחלקי הזכות להשתתף בתוכנית בהובלתה של המורה אתי הרמל. התכנית תורמת ומעצימה את הקשר של הסבתות ושל הילדים נכדתי הקשיבה לסיפוריי בצמא ובשקיקה וחיזקה יותר את הקשר שהיה חזק גם כך בנינו. תודה לכם על תכנית נפלאה מושקעת ומועילה לכל הדורות הן למזדקנים והן לצעירים והן לילדים. הלווי ובתי ספר נוספים ילכו בדרך כזו. זו תרומה נפלאה שאין דומה לה לקשר הרב דורי, להתבוננות הילדים באופן שונה על המזדקנים.

תודתי נתונה לכם בהוקרה וברגשיי כבוד מירי אבוש סבתא של תאה ארד.

מילון

פתילייה
כירה ניידת, הבנויה ממכל דלק נוזלי, בו טבולה פתילה ומעליו מסגרת מתכת. קרוסין הוא הדלק הנפוץ לפתיליות; בישראל הוא מכונה "נפט" אף כי אינו נפט אלא דלק המתקבל מזיקוק נפט. את הקצה העליון של הפתילה מדליקים על ידי גפרור וחומר הדלק עולה בפתילה בשל עקרון הנימיות, מתאדה ובוער. על מסגרת המתכת שמעל מניחים את כלי הבישול.

פרימוס
מתקן בישול וחימום הפועל על דלק נדיף בשיטת האידוי וללא פתילה, ולהפעלתו משתמשים במשאבה ליצירת לחץ.

טרנזיסטור
היה גם השם הנפוץ לרדיו טרנזיסטור, מקלט רדיו זעיר נייד.

גזייה
כלי לחימום באמצעות גז בישול.

ציטוטים

”את יום הכרזת מדינת ישראל ויום העצמאות הראשון - שני הדברים שלא אשכח לעולם.“

הקשר הרב דורי