מאגר סיפורי מורשת

תמי נולדה בארץ ישראל, ברמת גן, בשנת 1936. הוריה גרו בהדר (כיום הוד השרון), ובהיותה בת ארבעה חודשים אביה נהרג במאורעות 1936. אמה עברה איתה לקיבוץ כפר גלעדי ומשם לחיפה, שם גדלה בילדותה.

התקופה הייתה קשה מאוד מבחינה כלכלית, ואימא של תמי הכניסה אותה לבית יתומים, שם גדלה עד גיל 10. היא הייתה צריכה ללמוד איך לחיות עם 100 ילדים אחרים. היא למדה לוותר ולחלוק וזה השפיע עליה מאוד. ב-1946 אמה התחתנה בשנית עם חייל בבריגדה היהודית בצבא הבריטי, ואז תמי חזרה לגור יחד עם אמה ובעלה השני.

תמי סיפרה שהיא גרה בחיפה, שהיא מקום מיוחד, כי יהודים וערבים גרו בה תמיד ביחסי שכנות טובים. גם בזמן מלחמות הם שמרו על יחסים טובים. כשהייתה ילדה שיחקה עם הילדים האחרים בשכונה. תמי סיפרה: "בגלל שלא היו לנו טלפונים סלולריים היינו רצים ברחוב וצועקים לחלונות הילדים בשכונה שירדו לשחק איתנו". מאחר ותמי נולדה בארץ ישראל היא ומשפחתה ניצלו מהשואה. בישראל היה חשש גדול שהיטלר והנאצים יגיעו למזרח התיכון. תמי זוכרת שאימא שלה חיפשה את אחיה אחרי המלחמה כי הוא היחיד שלא היה בישראל בזמן המלחמה, אבל הוא לא שרד.

במשך כל ילדותה תמי קיבלה מלגה מיוחדת ללימודי פסנתר, ולאחר שסיימה את לימודיה בבית הספר הלכה ללמוד בסמינר לגננות, ולאחר מכן באקדמיה למוזיקה בירושלים. במהלך תקופת הלימודים הכירה את יוסקה, דרך אחותו, והם נישאו.

לאחר החתונה עברו לגור בבאר שבע בשל עבודתו בכור הגרעיני בדימונה. יוסקה היה המהנדס הראשון של משרד הביטחון בכור. משרד הביטחון שלח את הזוג לפריז לסטאז' שם נולדה בתם הבכורה, ומשם לשוויץ וחזרה לישראל, שם נולד בנם השני. יוסקה עבד במשרד הביטחון עד 1967. יוסקה עבר לעבוד בחברה אמריקאית שבנתה כורים בארה"ב וחיפשו מהנדסים בעולם, הם עברו לפיטסבורג, ארה"ב, שם נולד בנם השלישי. בשנת 1983 עבר לחברת EPRI ליד שיקגו, משם לגרמניה. אסון הכור הגרעיני בצ'רנוביל בשנת 1986 גרר התנגדות לאנרגיה גרעינית ושינה את מסלולה של המשפחה לפאלו אלטו, קליפורניה.

שאלנו אותה איך העולם השתנה במהלך חייה והיא אמרה: "אני חושבת שהעולם השתנה לרעה בכמה מובנים. אנחנו היינו יותר תמימים. כיום היחסים בין אנשים יותר גרועים, אם למישהו יש השקפה פוליטית שונה ממישהו אחר – אין סבלנות. כשאני הייתי ילדה, לא היינו מוקפים בטכנולוגיה, לא היו טלפונים, לא היתה טלויזיה ואפילו לא היו לנו מכוניות. היינו הרבה אחד עם השני, היינו משחקים כל הילדים בשכונה יחד ברחוב. אנחנו ידענו שהדברים באמריקה טובים יותר, אבל היה מעט מידע אז לא ידענו איך החיים שם”. תמי סיפרה שלא היו סופר-מרקטים כשהיא גדלה והיו רק דוכני אוכל ומכולות. לא היה לה מקרר אז הם היו לוקחים קרח ושמים את כל האוכל על הקרח. בגלל שהיה כל כך חם הם היו צריכים להחליף את הקרח כל שבוע בערך. לאף משפחה לא היה הרבה, וכולם התמודדו עם אותם דברים.

בתה של תמי נסעה לישראל אחרי התיכון. היא הלכה לצבא ואחר כך נסעה לעבוד באפריקה. בנה גר בבוסטון ויש לו שני ילדים. בנה השני גר בסן קרלוס והוא מלמד פיזיקה. יש לה חמישה נכדים.

תמי כיום בפנסיה, היא נהגה ללמד פסנתר וכלי נגינה אחרים כשגרה בישראל. היא גרה בישראל, אחר כך בפיטסבורג והיום בסן קרלוס בקליפורניה. היא אמרה לנו שאם היא היתה ילדה עכשיו, האופן שבו אמה גידלה אותה היה ודאי שונה, כיוון שהיום יש שפע. היא גם אמרה שאיך שהיא גידלה את ילדיה היה מושפע מהשינויים הטכנולוגיים.

תמי אמרה שהיא מפחדת מאנשים שעושים דברים רעים. היא אומרת שאנשים שיש להם כוונה לעשות דברים רעים תמיד מפתיעים אנשים כי אנחנו אף פעם לא יודעים מה הם יעשו. היא חושבת שאנטישמיות היא בעיה. לדבריה, משפחתה חוותה אנטישמיות אך לא ממש הושפעה ממנה כי היא גדלה בישראל על ידי משפחה חזקה.

תמי היא אישה ממש מעניינת וחזקה ונשמח לחלוק את הסיפור שלה. אנחנו הולכים לשמור איתה על קשר וללמוד עוד. אנו מקווים שנהניתם מהסיפור של תמי בדיוק כמונו.

הזוית האישית

איתמר ויהלי: תמי היא אישה ממש מעניינת וחזקה ונשמח לחלוק את הסיפור שלה. אנחנו הולכים לשמור איתה על קשר וללמוד עוד. אנו מקווים שנהניתם מהסיפור של תמי בדיוק כמונו.