מאגר סיפורי מורשת

תמי נולדה בשנת 1937 בחיפה. בגיל 9 עברה לגור בנהריה. בנהריה היא ומשפחתה נקלעו לתקופה מאתגרת של טרום מלחמת השחרור. תמי חיה בנהריה עד גיל 17 ואז התגייסה. היא הצטרפה לגרעין שהיה מבוסס על אנשים מתל אביב, ירושלים ועוד. התנועה קבעה שהגרעין צריך ללכת לקיבוץ נחל עוז, מכיוון שהקיבוץ היה רק בן שנתיים והיה זקוק לעזרה בפיתוח הקיבוץ. בקיבוץ, תמי הכירה את צביקה ז"ל, בעלה, שהיה אגרונום. בשנים הראשונות של הקיבוץ עבדו בקיבוץ במה שהיה צריך, מטבח, שמירה, כביסה ובעיקר בחקלאות. נולדו להם 5 ילדים. בהתחלה חיו בלינה משותפת ועם השנים עברו ללינה משפחתית. בתם הצעירה היא היחידה שגדלה מגיל 0 בלינה משפחתית.

תמי למדה הוראה ועסקה בזה שנים רבות. כל כמה שנים הייתה חוזרת לעשות רוטציה בקיבוץ בתור רכזת חינוך ומטבח. לאחר מכן התחילה לעבוד במכללת 'ספיר' והקימה מחלקות שונות. עד היום תמי מתנדבת כיו"ר 'עמותת ותיקי שער הנגב' ופעילה בהרבה תחומים.

קופסת המתכונים

ברצוני לשתף אתכם בסיפור משנות ה-70-80 בנחל עוז, רעיון שעלה אצלי ואצל עוד חברה – יצירת קופסת מתכונים, בעקבות השינוי הגדול שקרה בקיבוץ, תחילת המעבר מלינה משותפת ללינה משפחתית. בשנים האלו בנחל עוז, חברי הקיבוץ חיו בחיי שותפות. באותה תקופה לא היו לנו מטבחים בבתים ולא היה נהוג לבשל, כי היה חדר אוכל. הדבר היחיד שהיה עושה לנו, לנשים טוב, היה להכין עוגות בסופי שבוע בתנור הקטן בבית.

בשנת 73, כשעברנו ללינה המשפחתית והילדים חזרו לישון בבית ההורים, התחיל הצורך להכין מאכלים קטנים בבית. בנוסף, בשנת 74, התחלנו לראות את הרצון לפרטיות המגיע מחברי הקיבוץ. חלק מילדי הקיבוץ התגייסו וההורים, לעיתים, העדיפו להשאר לאכול בבית בחיק המשפחה המצומצמת. ניתן היה להביא אוכל מחדר האוכל, או לבשל בעצמנו. היינו מקבלים בחינם מצרכים בסיסיים, כמו: סוכר, קמח,  תה, מרגרינה, ירקות ופירות. היה לנו מקרר סיביר קטן, ולכן לא היה אפשר לאחסן הרבה מצרכים בבית. חברי הקיבוץ התחילו להכין כל מיני עוגות ללא אפיה. היו כאלה שעשו ב'סיר פלא'. כל המתכונים היו פשוטים  והתבססו על חומרים בסיסיים.

בעקבות הבישול בבתים רצינו לקנות מקרר יותר גדול, אך לא הייתה לנו אפשרות. חיינו בשותפות, לכולם היה אותו הדבר, כל אחד קיבל אותו התקציב מהקיבוץ. השותפות והשוויון באו לידי ביטוי בדברים נוספים. כשהתחתנתי, לדוגמא, הייתי צריכה לתת את כל הכסף שקבלתי מהחתונה, לקיבוץ ל'קופסת השוויון', שמטרתה ליצור קו אחיד בין חברי הקיבוץ. כאשר למישהו לא היה כסף, הוא יכול היה להעזר מקופה זו. בנוסף, לאף אחד לא היתה ירושה, כי ההורים עדיין חיו וגם היה איסור, לכן, חיינו בבתים פשוטים, קטנים וצנועים.

באחד מחגי המשק, שזה ה'יומולדת' לקיבוץ, חיפשנו לעשות משהו מיוחד ותרבותי, כמו שהיה נהוג. עלה הרעיון להכין קופסת מתכונים. זה התחיל ממני ומעוד חברה שישבנו, והתחלנו לחשוב מה אפשר להכין לילדים. אמרנו, שאולי נתחיל לאסוף מתכונים מאחרים. באותה התקופה זה היה הרבה יותר מורכב מהיום, לא היה ווטסאפ או אינטרנט והרעיון עדיין התגלגל.

לבסוף, היינו שלוש חברות. כתבנו ב'דפי שבוע', עיתון הקיבוץ, שאנחנו רוצות להוציא משהו שקשור למתכונים, עוד לא ידענו אם זה יהיה ספר או קופסא. הבנו שאין תקציב לקופסא כמו שרצינו, אך זה לא שבר את רוחנו. עדיין ראינו את החשיבות לקדם את הרעיון: פרסום של מתכונים, בסימן המעבר מלינה משותפת ללינה המשפחתית.

תהליך הכנת הקופסא

התחלנו לבקש מאנשים מתכונים שונים: מתכונים לארוחות ארבע, עוגות, עוגות חגיגיות, קינוחים… דברים שעושים בבית. חברי הקיבוץ הראו התלהבות, זאת הייתה דרך עבורם להביא לידי ביטוי את ביתם באמצעות הקולינריה.

בהתחלה, לקח לנו זמן לאסוף את המתכונים. גם ניסינו אותם ובדקנו אם הם הגיוניים ויהיה אפשר להכין אותם. זה העלה קשיים, כיוון שאחת מהחברות לא ידעה לבשל בכלל! אני וחברה אחרת, רוחקה ז"ל, אהבנו מאוד לבשל. עבדנו במטבח, וגם הקיבוץ שלח אותנו לקורס בישול ב'ויצו', לכן היה לנו את הבסיס. היו מתכונים מוגזמים עם שכבות קרמים, אבל לא רצינו לפגוע באף אחד, אז הוספנו אותם לקופסא בכל זאת. לפעמים שינינו קצת את המתכונים, אחרי שניסינו אותם. הדבר שהיה לנו הכי חשוב, זה שהמתכונים יהיו בסיסיים, מהמצרכים שהקיבוץ היה מביא, או שהיו בחנות בקיבוץ, חנות קטנה, בלי הרבה מבחר.

כאשר אספנו את כל המתכונים, מיינו אותם על פי קטגוריות, דבר שלקח זמן. כשסיימנו באנו לקיבוץ ובקשנו עזרה כספית, אמרנו שאנחנו רוצות להוציא את זה כמתנה נחמדה לכבוד חג המשק.

למה קופסא ולא ספר? מדובר בקופסא של כרטיסיות. מרכז התרבות של הקיבוץ הצליח להשיג לנו מחיר זול מבית דפוס שעשה הדפסות לתנועה הקיבוצית. לאחר שגייסנו בחורה מהקיבוץ שהקלידה במכונת כתיבה של אותה התקופה את כל המתכונים, וגייסנו בחורה נוספת לעטר את הדפים, נסענו לתל אביב לפגישה בבית הדפוס, שם קבלנו את ההחלטה.

כיצד התבצעה חלוקת המתכונים בקופסא? בסך הכל אספנו 80 מתכונים, כמות שהיינו מאוד מרוצות ממנה. את הכרטיסיות הדפסנו על בריסטול, כל מתכון בצבע אחר, על פי הקטגוריה אליו השתייך. כשקבלנו את כל הכרטיסיות, התחילה העבודה הקשה: היה עלינו למיין ולסדר זאת בקופסאות. גייסנו לשם כך חברות נוספות, איתן נפגשנו בחדר האוכל לאחר יום העבודה.

בסופו של התהליך, חילקנו לכל משפחה 2 קופסאות, אחת בשבילם ואחת לחלק כמתנה. באותה התקופה לא היו כמעט ספרי מתכונים והרעיון של הקופסא היה חדש ומקורי.

מתכונים מהקופסא – אספר על כמה מתוכנים מהקופסא. כל מתכון מביא איתו סיפור וזכרונות רבים מהעבר.

המחצבה של אודי באותה תקופה לא בישלנו בבתים ובקושי היה לנו תנורים לאפות, לכן העדפנו עוגות שלא צריך לאפות אותן. באופן אישי, הכנתי את העוגה הזו הרבה פעמים.  מכנים אותה בשמות רבים כמו "כלב קר", אז עוד קראנו לה "עוגה", רק כאשר חיפשנו שם למתכונים, אז המצאנו לה את השם "המחצבה של אודי". בעת האכילה, גם בעלי וגם הילדים והחברים עמדו מסביב ו"חצבו" עם כפית. תוך כמה דקות העוגה הייתה מתחסלת!  לא היה זכר לטיפת שוקולד.

זו עוגה שצריכה להיות בפריזר כמה שעות טובות. בניגוד להיום, היה לנו פריזר ממש קטן,  וגם לא היה מבחר תבניות או חד פעמי. הייתה לי תבנית אנגלית קטנה, שבה הכנתי את העוגות. לפעמים הכנתי את העוגות ביחד עם הילדים על פתיליה. הילדים היו עומדים מסביב בהתרגשות גדולה במיוחד, כי המתכון היה עם הרבה שוקולד. תוך כדי הכנת העוגה, הם היו שוברים את העוגיות ומזמינים את החברים שלהם לעזור גם. זו הייתה שמחה גדולה. הם היו מחכים עם כפית כדי שכל אחד יוכל ללקק, ואז שמים את זה בתוך התבנית ומשם לפריזר לשעה-שעתיים. בדרך כלל לא אכלנו את העוגה באותו היום, כי הילדים חזרו לבית הילדים לישון.  כשהגיע יום שישי, הם היו מגיעים מהר הביתה ורצים לעוגה.

חשוב להגיד, שבאותה תקופה לא היה נהוג להכין עוגות, לכן הייתה התרגשות גדולה כל פעם שהכנתי את העוגה. הדבר היחיד המתוק שהילדים קיבלו היה צ'ופר של סלסלות קטנות ובהן שש קוביות של שוקולד פרה, בכל סוף שבוע. כשישבנו לחשוב על המתכון, נזכרנו בסיפורים מהגן של אודי. בגיל חצי שנה חגגו יום הולדת בגן לאחד החברים והילדים קמו לרקוד, אודי עוד לא הלך ולכן נשאר לשבת על הכיסא. אחרי כמה זמן ראו שהוא מלקק את כל שאריות העוגה, באותה תקופה הוא עוד ינק!  מאז קראו לו "אודי הלקקן".

המחצבה של אהוד

עקיצת הדבורה

מקורה של העוגה הוא מאוסטריה וגרמניה. אמא שלי לא הייתה אופה, אבל דברנו הרבה על העוגה הזו, כיוון שהייתה מאוד מיוחדת בגרמניה. מה הפרוש? זו עוגה שעשויה משתי שכבות: שכבה אחת של  בצק פריך ושכבת שניה, הרבה חמאה, סוכר ושבבי שקדים. קראו לה "עקיצת הדבורה", כי החמאה ששפכו מלמעלה קבלה תצורה של חלת הדבש. תמיד היו סביב העוגה הרבה בדיחות: "אוי אוי, שהדבורה לא תעקוץ אותך", "איפה הדבורים שיבואו ויעקצו את העוגה" ועוד. זו עוגה מצוינת וידועה מאוד בארץ!  (היא גם לא באמת קשה להכנה, כמו שכולם חושבים). במתכון שבקופסא כתוב להשתמש במרגרינה, כי לא הייתה חמאה כמו היום. אבל צריך להחליף וזה יוצא מעולה. יש בנחל עוז  משפחה יקית –  מימי ואריה. מימי הייתה אופה הרבה, כשהייתה מכינה את 'עקיצת הדבורה', היא נהגה לספר לי זאת בהתרגשות. זו דוגמא כיצד המתכונים מחברים בין אנשי הקיבוץ ומעלים זיכרונות ילדות.

הקרם-שניט של ברוריה  גם מקורה של עוגה זו הוא  מאוסטריה וגרמניה.

השנה הייתה 1978, סביב חג ה-25 לקיבוץ, לא היה לנו הרבה כסף וגם לא מקררים ותנורים גדולים. אכלנו את הארוחות בחדר האוכל, ולפעמים היינו מביאים אוכל הביתה ב"סיר המעלות", אבל לא היינו מבשלים. אפייה הייתה התנסות חדשה וחגיגית עבורנו. קיבלנו קמח, מרגרינה, גבינה ועוד. לפעמים קנינו קצפת. לא היה מגוון של מוצרים ותהליך האפייה היה ארוך.

להכנת הקרמשניט, הכנו את בצק העלים בעצמנו, שמנו במקרר, רידדנו ואז הכנסנו שוב למקרר. ככה עוד שכבה ועוד שכבה, לאט לאט, כיוון כשהמקרר, כאמור, היה קטן. כדי להכין את הקצפת, בישלנו חלב עם אבקת סוכר וקורנפלור, תוך ערבוב מהיר על מנת שלא יהיו חתיכות. לאחר מכן הנחנו בין שכבות הבצק את הקרם ושמנו במקרר. אי אפשר היה לשמור את העוגות לאורך זמן, אז "נאלצנו" לאכול באותו היום או למחרת.

סיפור נוסף שקשור למאפה קרה לאחר שהתאלמנתי. נסעתי עם אחי להפלגה באוסטריה. הלכנו למסעדה בוינה, שם השתתפנו בסדנת אפיה. אחי נידב אותי להכין קרמשניט, וקבלתי על כך תעודה!

פשטידה קבלת חברות

כאשר קיבוץ משמר דוד התפרק, נקלטו חלק מחבריו בנחל עוז ובקיבוצים נוספים באזור. אצלנו נלקטו שמונה חברים. על הנקלטים היה לעבור 'תקופת קליטה' בטרם התקבלו לחברות בנחל עוז. בסוף תקופת הקליטה, התכנס כל הקיבוץ לאספה מיוחדת, להצביע ולהחליט על הקבלה לחברות. לאחר הקבלה, הזמנו את המשפחות לאספה והייתה התרגשות גדולה.

החברים ממשמר דוד הכינו לכבודנו פשטידה. הם ספרו, שכאשר הם קבלו חברים חדשים לקיבוץ, הם נהגו לתת פשטידה – פשטידת 'קבלה לחברות'. במשך תקופה אמצנו את המנהג, והכנו במיוחד לכל חבר שהיה מתקבל "פשטידת קבלה לחברות"!

הזוית האישית

הדס: כאשר התחלנו להיפגש לא יכולתי להתעלם מהייחודיות של תמי, פגשתי אישה חזקה, מלאת עשייה ונתינה המשרה הרבה שמחה ואופטימיות. ללא ספק למדתי מתמי הרבה מאוד מנסיון החיים שלה. היה לי תענוג להקשיב לסיפורים של תמי על החיים בקיבוץ נחל עוז. מדי שבוע היינו נפגשות מדברות ומקשיבות אחת לשנייה. אני מאוד שמחה לקשר שנוצר בינינו וחשוב לי להודות לתמי על החוויה הנעימה והטובה שעברנו ביחד.