מאגר סיפורי מורשת

שמי אביה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את חייו של סבי, יוסי גם זו לטובה, ומעלה את סיפורו אל מאגר המורשת של התכנית.

סבא יוסי נולד ב- ז' באדר 1951 בעיר שיראז אשר באיראן. להוריו קראו רחל ובנימין. הוא עלה לארץ עם משפחתו בשנת 1963.

סבא מרבה לספר ולשתף על עיר הולדתו שיראז. "שיראז, בפרסית: شیراز, היא עיר בדרום-מערב איראן, שממוקמת למרגלות הרי הזגרוס. היא אחת הערים הגדולות באיראן. בשנת 2009 מנתה אוכלוסיית העיר 1,455,073 תושבים. לאורך ההיסטוריה הייתה העיר מרכז מסחרי אזורי, והיא שימשה מספר פעמים כבירה ראשית או כבירה מחוזית. כלכלתה של העיר נשענת על גידולי גפן, פירות הדר, כותנה ואורז בסביבתה. העיר מפורסמת בזכות הגנים המרובים (למשל גן אראם) ובזכות עצי הפרי הפזורים בה. כן היא נחשבת כ"עיר המשוררים, היין והפרחים. בשנות ה- 1960 החלו היהודים לצאת מהרובע היהודי. בשנת 1967 הקהילה היהודית מנתה 7,000 נפש. בשנת 1979, ערב המהפכה האיסלאמית, חיו בעיר 8,000 יהודים.". (מתוך ויקיפדיה).

שם המשפחה של סבא, וגם שלי, הוא "גם זו לטובה". סבא סיפר מקור השם הוא בפרס. השם לא עבר שינויים וסבי נשא אותו כילד בפרס. 'גם זו לטובה' הוא ביטוי שהיה שגור על לשונו של התנא נחום איש גם זו, שמשמעו: כל מצב קשה שנתקל בו האדם נועד לטובתו. ביטוי זה מתאר אמונה מוחלטת בכל מעשיו של הקב"ה ובכל הנקרה בדרכו של אדם, אף אם בראיית ההווה נראה שהם רעים, הם נועדו לטובה. ביטוי זה נאמר והתפרסם קודם לביטוי אחר שיצא מפי רבי עקיבא, תלמידו של נחום איש גם זו. הוא מלמד על תפיסה רדיקלית יותר, שבכל מצב לא זו בלבד שהמטרה והתכלית היא לטובה, אלא גם המעשה לעצמו הוא טוב.

בשנת 1963 סבי ומשפחתו נסעו משיראז עד לעיר הבירה של איראן (טהראן) ולאחר מכן הסוכנות היהודית אספה אותם במטוס והם טסו בטיסה ישירה עד לישראל. מקום הנחיתה היה שדה התעופה "לוד" שכיום נקרא נתב"ג – נמל התעופה בן גוריון. במועד העלייה סבי היה בן 10 וחצי.

להוריו הייתה מכולת שכונתית בפרס. סבי ומשפחתו היו שבוע בשדה התעופה ולאחר מכן עברו לעיר רמתיים, שכיום היא נקראת הוד השרון. בשנת 1967, כאשר התרחשה מלחמת ששת הימים, הם עברו לגור בחולון. סבא למד בבית ספר ממלכתי דתי בגני צבי ברמתיים.

כשעלו לארץ אביו עבד במפעל שמן בשם "שמתן" ואמו הייתה עקרת בית אשר טיפלה בילדים. לסבא יש שישה אחים (אחות אחת וחמישה אחים). סך הכל הם תשע נפשות במשפחה. בפרס נולדו חמישה מאחיו (בנוסף אליו) ובארץ נולדו עוד שניים מאחיו.

סבא שירת בצבא בחיל השריון בחטיבה 401 בתחילת מלחמת ההתשה בשנת 1969. סבי השתתף בשתי מלחמות משמעותיות: מלחמת ההתשה, משנת 1969-1972 ומלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973. סבא איבד במלחמות חברים רבים והוא מקפיד לשמור על קשר עד היום עם בני משפחותיהם. חשוב לו להעביר את המסר שהם נהרגו בזמן שנלחמו על ערך חשוב – הגנה על המדינה ובזכותם יש לנו היום מדינה.

סבא נשוי לסבתא ריקי. סבי וסבתי היו שכנים. סבא חיזר במשך שנה אחרי סבתא ריקי. הם התחתנו בשנת 1973 בזמן מלחמת הכיפורים. מיד לאחר החתונה סבא חזר להילחם במלחמה. עם סיום המלחמה סבא חזר הביתה והקים עם סבתא את המשפחה שלי. לסבא וסבתא נולדו ארבעה ילדים: בני, שי, תומר ולירון. כיום יש להם 11 נכדים. אחי, הראל, הוא הנכד הבכור ואני הנכדה השנייה.

סבא וסבתא גרים עד היום בשכונה בה הכירו בחולון. סבא עבד כצבעי וסבתא היתה עקרת בית. לפני כשבע שנים סבא יצא לפנסיה. הוא מקדיש את כל זמנו לבילוי עם המשפחה והנכדים ולטיולים עם סבתא. בנוסף, סבא מאוד אוהב לבשל. הוא מכין לנו מאכלים על פי המתכונים של אמו. בעיקר אוכל פרסי אותנטי- גונדי, מרק ירוק, אורז ועוד. בכל יום שישי מחכה לנו ארוחה טעימה שסבא וסבתא בישלו ביחד.

המסר לדור הצעיר על פי סבא טמון במשמעות שם המשפחה שלנו – "גם זו לטובה". תמיד צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה. חשוב להבין שגם מה שלכאורה לא מסתדר, זה בסופו של דבר לטובה ויש לקחת דברים בפרופורציות. הערך החשוב מכל הוא המשפחה. צריך להיות תמיד מלוכדים ולסייע אחד לשני.

הזוית האישית

אביה הנכדה המתעדת: סבא מאוד שמח לקחת חלק בתהליך התיעוד ולספר את הסיפור שלו. זה עזר לו לראות את הדרך שעבר עד כה. אני הרווחתי בתהליך את סבא שלי. בילתי איתו זמן איכות, הקשבתי לסיפוריו ולמדתי להכיר אותו טוב יותר. אני גאה בסבא שלי!