מאגר סיפורי מורשת

שמי זויה קרן, נולדתי בתאריך 20.06.1953 בעיר סלבוטה שבאוקראינה. שמה של סבתי ז"ל היה זלטה ועל שמה אני קרויה. אמי ז"ל, חוה, נולדה בסלבוטה. אבי ז"ל, סולומון, נולד באודסה שבאוקראינה. אבי היה איש צבא ושירת בעיר אוז׳גרד. יש לי אחות שגדולה ממני בחמש שנים ושמה ראיסה.

בזמן השואה סבי וסבתי מצד האב התחבאו בעיירה קטנה בתוך אסם, איתם היו עוד הרבה יהודים שהתחבאו. כאשר אנשים אנטישמים הלשינו על המתחבאים, הנאצים הציתו את האסם וכל מי שהיה שם נשרף בעודו בחיים. סבי מצד אמי עבד בחברת חשמל, ולא התאפשר לו לברוח מהנאצים. הוא נתפס ונהרג במקום. ביום האחרון של המלחמה, כשהורגש הניצחון, אחיו של אמי נתפס ונרצח על ידי הנאצים.

עם ניצחון המלחמה, החיילים עברו בין הערים ושחררו את האנשים מידי הנאצים. כך גם אבי השתתף בתהלוכת הניצחון בעיר סלבוטה ואמי זרקה לעברו זר פרחים. אבי תפס את הזר ומבטהם נפגשו. מאותו רגע הם היו בלתי נפרדים.

נולדתי בסלבוטה, ובשנת 1954 עברתי לגור באוז'גורד. שם למדתי בבית הספר מספר שלוש. עם סיום לימודי התיכון החלטתי להישאר וללמוד באוניברסיטה המקומית. חלומי היה ללמוד משפטים, אך מפאת גורמי החלטה שהיו אנטישמים, לא קיבלו אותי ללימודים למרות שסיימתי את התיכון בהצטיינות. אבי הפעיל קשרים והיו מוכנים לקבל אותי רק ללימודי שפות וכעת יש לי תואר שני בהוראת אנגלית. סיימתי בהצטיינות ונותרתי לעבוד כמרצה באוניברסיטה. עם השנים החלטתי להפסיק ללמד ועברתי לנהל מוזיאון.

כיהודים מעטים באוז׳גרד, נאלצנו להסתיר את האמונה וקיום המצוות. אני זוכרת שסבתי היתה מגיעה אלינו בכל חודשי החורף והיינו מדליקות נרות שבת בסתר. בפסח, היינו לשות בצק ואופות מצות.

בחודשי הקיץ, בזמן החופשה מהלימודים, היינו נוסעים כל המשפחה לסלבוטה לבקר את סבתי. יש לי זכרונות מתוקים מאכילת פירות יער רבים, מרדיפה אחר התרנגולות שגדלו בחצר של סבתי. הכל היה אחרת מכפי שהוא עכשיו. השירותים היו מחוץ לבית, סוג של בוטקה מעץ ונקרא "בול פגיעה". כל ערב היינו מתאספים כל ילדי השכונה, משחקים במשחקי חברה. אני ואחותי הגדולה אהבנו מאוד את הנסיעה לסבתא.

הוריי דאגו שאני אמצא חתן יהודי כמוני. להתחתן עם גוי לא בא בחשבון במשפחה יהודית אדוקה. יום אחד אמי חזרה מסידורים והודיעה לי שהיא מצאה לי שידוך טוב. הובטח לי שהבחור ממשפחה טובה, יהודית כשרה. קבענו לצאת ל"דייט". התיפייפתי לכבוד המאורע ויצאתי למרפסת לחכות לו. הופתעתי לגלות שהגיע בחור, נאה למדי, על אופנוע כבד, שמן בשיער וגיטרה תלויה על גבו. הרגשתי הלם וסקרנות כאחד. ירדתי למטה ולאחר שיחה קצרה הבנתי שהוא האחד. עיניים חומות ומבט חמים פגשו את עיניי וכל השאר היסטוריה. התחתנו לאחר שמונה חודשים. נולדו לנו שתי בנות, ילנה וג׳ני. עם השנים הצלחנו להתבסס כלכלית. כאמור, אני ניהלתי מוזיאון ובעלי ניהל מוסך רכבים. לא חסר לנו דבר מלבד הרגשת השייכות. כל מה שעמד לנגד עינינו, הרצון להביא את בנותינו לישראל, שירגישו שייכות ולא יצטרכו לחפש שידוך על אף  שהשידוך שלי היה מוצלח מאוד.

בשנת 1990 נפלה ההחלטה לעלות ארצה. אבי הנכה, שעבר אירוע מוחי כמה חודשים לפני העלייה ארצה,  משפחתי ומשפחתה של אחותי. כולנו ברחנו יחד באמצע הלילה ונחתנו בפברואר קר במיוחד. גילינו ששום דבר ממה שנאמר לנו על הארץ – כמו שמזג האוויר לוהט בארץ ברמה שאנשים עוטפים עצמם בסדינים לחים להתקררות – לא תאם למציאות אליה הגענו. בשל קשרים משפחתיים, הגענו לחדרה. בנותיי הלכו ללימודים ומהר מאד התאקלמו ואני ובעלי למדנו באולפן במהלך היום ובערבים היינו מנקים מדרגות. אני זוכרת שמסרו לנו שקיות של בגדים והייתי מנצלת את הבד לתפירת קוקיות ומכירתן בגרושים. המעבר היה חד בין החיים שם לחיים בארץ. הכל היה שונה: השפה, המנטליות, האוכל. לא יכולנו להרשות לעצמנו מותרות. הארוחות בבית היו בסיסיות. הפינוק שהיה זה המעדן שבעלי היה מוותר עליו בארוחת הביניים בעבודתו ב"איטונג". יום אחרי יום, למדנו והתפתחנו. אחרי שנה בארץ, התחילה מלחמת המפרץ. הזיכרון שהבנות עוטפות את המסכות בעטיפה צבעונית מסופר לא עוזב אותי, המלחמה עם אבי החולה שמסרב בכל תוקף ללבוש את המסכה בזמן האזעקה. ההתאקלמות הייתה לא פשוטה ואף היו רגעים שהצטערנו שעלינו ארצה. מ'יהודים מסריחים' בברית המועצות הפכנו להיות 'רוסים מסריחים' פה בארץ. האוכלוסיה בארץ לא הצליחה לעכל עליה של כל כך הרבה עולים חדשים. רוסית נשמעה בכל מקום. התגברנו על המכשולים ונעמדנו על הרגליים. בעלי ניהל מוסך רכבי מאזדה ואילו אני הייתי הגזברית בבנק הדואר.

כיום, אני בפנסיה. עבדתי 26 שנה בבנק דואר ישראל. החיים חלפו ולקחו עימם את בעלי. ילדתי, ג׳׳ני לא היתה מוכנה שאמשיך לחיות לבדי בחדרה והציעה לי לבוא לגור איתם בנתניה. ללא היסוס נעניתי בחיוב. הרי איזו משפחה של רוסים תיתכן ללא סבתא בסלון. אני חיה ונושמת את הנכדים שלי. מכינה להם פילמני (כיסוני בשר) ווריניקי (כיסוני תפוח אדמה). אני נהנית מהרעש בבית, רעש של חיים. היום אני יכולה לומר בוודאות שאני ובעלי קיבלנו החלטה נכונה לעלות ארצה. הילדים והנכדים מרגישים שייכים. אנחנו את שלנו עשינו.

המסר שלי לדור הצעיר הוא: "בלי עבר אין עתיד".

חשוב להמשיך ולספר את סיפורי המשפחה. להפיק לקחים מטעויות העבר ולהסיק מסקנות לגבי העתיד. סיפורי השואה מלמדים על הטעויות שאסור בשום פנים ואופן לחזור עליהן. אין ללכת כעדר ולהפעיל שיקול דעת כשכל החצים מצביעים על כך שמשהו אינו תקין. כך גם סיפור העלייה מלמד את הדורות הבאים על מהי ציונות, חשיבה על אחר, התמודדות עם קשיים וניצחון את הבלתי כנגד כל הסיכויים.

הזוית האישית

גאיה הנכדה המתעדת: היה לי ממש כיף לעשות עם סבתי את התיעוד, גם לסבתי היה כיף לחזור אחורה בזמן ולהיזכר בעבר. העבודה אפשרה לי ולסבתי ליותר זמן איכות אחת עם השנייה. היה לי מאוד מעניין לשמוע את הסיפור של סבתא שלי ועל סיפור משפחתי בשואה.