מאגר סיפורי מורשת

שמי מאיה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבא שלי, שלמה נדם, ומעלה את סיפורו אל מאגר המורשת של התכנית. סבא שלמה כיום בן 88. הוריו קראו לו שלמה על שם שלמה המלך, בנו של דוד המלך, שהיה אדם חכם וצנוע וזה מתבטא בתכונותיו של סבי.

סבי נולד באלגי'ר בתאריך 26.12.1935, להוריו קראו יחיאל ורוחמה. לסבי עוד ארבעה אחים: מוריס, נינט, יצחק, ואברהם. אחיו הגדול מוריס נפטר בשנות השמונים. שלושת אחיו התאלמנו לאורך השנים. נינט אחותו מתגוררת כיום בירושלים, לבעלה קראו משה ולהם חמישה ילדים. יצחק גר בבת ים, ולו ארבעה בנים. אברהם בן 79, גר כיום באילת, בעבר היה נשוי לאילנה שהייתה אישה מדהימה ונפטרה ממחלת הסרטן. כיום יש לו בת זוג, ובאילת נמצאים כל ילדיו ונכדיו.

הילדות באלג'יריה

סבי נולד בעיר אוראן (Oran) ולמד בשנות בית הספר היסודי באלג'יריה, עד כיתה י, בבית הספר "סנט אנדריי"- בית ספר צרפתי. במקביל למד עברית בבית ספר יהודי מספר פעמים בשבוע. לא היו חוגים בזמנו ועיקר היום הוקדש לבית הספר.

אחד מזיכרונותיו מתקופת ילדותו הוא מחגיגת בר המצווה. סבי עלה לתורה בבית הכנסת הגדול באלג'יר. המסיבה נערכה על גג בניין בית הכנסת, וכללה ארוחה גדולה בליווי זמר אלג'יראי מפורסם.

בנוסף בילדותו, הוא וחבריו המציאו משחקים בעצמם מכיוון שלא היו עדיין משחקים. דוגמה למשחק שהם המציאו: קבוצת חברים אחרת פיזרה דפים מקופלים ברחבי השכונה ונתנה להם למצוא אותם. מי שהיה מוצא כמה שיותר דפים היה מנצח.

העלייה ארצה

בגיל 13, בשנת 1948, ממש לאחר שחגג את בר המצווה שלו, התקבלה הוראה לעלות לארץ. הוא ומשפחתו עזבו את ביתם, השאירו את תכולתו מאחור ויצאו לדרך עם תיק בודד לכל אחד מבני המשפחה. הם המתינו בבניין בעיר אלג'יריה, בניין שנרכש על ידי הסוכנות היהודית, שם הם המתינו בתור לעלייה לאונייה לעיר מרסיי בצרפת. בבניין הצפיפות הייתה רבה, והם המתינו בתנאים קשים.

לאחר שבוע נציגי הסוכנות היהודית ביצעו הפרדה בין ההורים לילדים בגילאים בין 11-15, בדיוק גילו של סבי ואחיו אברהם. השניים יחד עם עוד 80 ילדים הוסעו באוטובוס בנסיעה שנמשכה שמונה שעות בלילה עד לכפר הנמצא במרחק של 200 ק"מ מפריז. כך למעשה הופרדו מהוריהם ונותרו רחוקים ללא קשר. בתחילה בכפר ואחר כך בפריז הם המתינו כמעט שנה עד לסיום מלחמת יום העצמאות. במהלך השנה הזו למדנו, וסבי למד גם אגרוף. במקביל, הוריו הועלו על אונייה והחלו דרכם לארץ בנפרד, למחנה עולים בחדרה (מחנה "ברנדס").

רק במאי 1949 החלו סבי ואחיו את דרכם לארץ ישראל. הם נסעו שוב למרסיי עיר הנמל, במטרה להגיע לאוניית ה"נגבה", בה הפליגו במשך ארבעה ימים תמימים אל עתיד חדש גדוש סימני שאלה אך עם תקווה לחיים טובים יותר בישראל.

האונייה עגנה בישראל והילדים, סבי שהיה בן 14 ואחיו, הובלו במשאיות לקיבוץ "חקוק" במטרה שייקלטו בקיבוץ. אך הקבוצה לא נמצאה מתאימה למסגרת הקיבוץ. בני הנוער לא יכלו לתת מענה לדרישות הקיבוץ לעבודה בחקלאות, ברפת ובלול בגלל חוסר ניסיון בעבודה מסוג זה. בנוסף בני הנוער לא הכירו את השפה העברית, ולא יכלו להישמע להוראות.  לכן הם הועברו למרכז קליטה ליד כפר סבא, שם ההתנהלות הייתה אחרת. הוא למד במוסד "אורים". הוא אמנם פגש את הוריו אך הם התגוררו בירושלים.

השירות הצבאי

באפריל 1952, בגיל 17, התגייס סבי לצבא, לגדוד 52 של חטיבת גבעתי. לאחר הטירונות פיקד על כיתת חי"ר ולאחר מכן המשיך בשירות קבע במשך 30 שנה. בנוסף, סבי לקח חלק בהרבה מלחמות כגון: מלחמת העצמאות, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים.

היכרות, נישואין ובניית משפחה

סבי הכיר את סבתי בירושלים, בשנת 1955, כאשר התלווה לחברו להודיע על חתונתו של החבר. הם עברו בין מספר בתים בהם הודיעו על חתונת החבר ובין הבתים בהם עברו היה בית סבתי – בית משפחת דהן. ברגע שנכנס סבי לדירה ראה את סבתי. החבר הכיר ביניהם, לאחר כשלוש שנים, בשנת 1958, הם התחתנו.

סבתי הייתה בת 18 כאשר התחתנו וסבי היה בן 23. בתקופה ההיא היה נהוג להתחתן בגיל צעיר, לא כמו היום. החתונה נערכה בבית הוריה של סבתי שם נהגו לערוך הרבה חתונות כיוון שהבית היה גדול מאד. החתונה זכורה כחתונה גדולה עם הרבה מוזמנים.

במרבית שנות חייהם המשותפות חיו סבי וסבתי באשקלון. בשנת 1992 עברו להתגורר בנתניה במסגרת שינוי תפקיד של סבי בצבא. לסבי וסבתי יש שלושה בנים – אבנר נשוי לליאור עם שלושה ילדים , מושיקו נשוי לרוני עם שני ילדים וירון נשוי לאיילה עם ארבעה ילדים. אנחנו נפגשים לקידוש כל יום שישי  ונוסעים לקרוז כל ארבע שנים.

אחד מהרגעים המאושרים בחייו של סבי

רגעיו המאושרים היו לאחר החתונה ולאחר לידת הילדים והנכדים. רגע נוסף, שזכור במיוחד היה כאשר התמנה לסגן מפקד הקרייה בתל-אביב. זה היה רגע מאוד מרגש ומיוחד בשבילו, כי הצבא היה מאוד משמעותי בחייו. הוא היה קשור מאוד לצבא ואהב לשרת בו. רגע זה הוא זוכר עד היום בשמחה ובגאווה, וגם אני בתור נכדתו מאוד גאה בו.

יציאה לגמלאות

כיום סבי פנסיונר של הצבא, כאשר בתפקידו האחרון שימש כמנהל כפר הנופש הצבאי "אולגה". סבא שלמה ואישתו חנה עברו להתגורר בנתניה, סמוך לילדיהם, ועזרו המון בטיפול הנכדים.

לאחר פרישתו מהצבא החל לעסוק בספורט, וזהו התחביב העיקרי שלו כיום. כמעט בכל בוקר הוא הולך למועדון ספורט בפולג, שם הוא שוחה ומתאמן בחדר כושר. לשם הוא אוהב ללכת עם חבריו הטובים, אותם הכיר במועדון. לקבוצת חברים זו, המכונה "הפרלמנט" השתייך רלף קליין ז"ל, מאמן הכדורסל שהיה חברו הטוב ביותר של סבא שלי. במקביל שמר סבי על קשר גם עם מספר גדול של חברים מתקופת המגורים באשקלון – חברות של כ-48 שנה. את מרביתם הכיר בצבא ועם חלקם התגורר לאחר סיום כהונתו בצבא.

חפץ שעובר במשפחה

בבית סבתי חנה (הנשואה לשלמה) מצד אבי, ישנה שרשרת זהב עם סמל של דולר שעוברת מאם לבת הזקונים כבר שנים רבות.

בעבר הרחוק נהגו הנשים לקבל מבעליהם את השרשרת, המסמלת אות להערכה לאישה. מדור לדור הדבר השתנה והפך לסמל שכל אימא מעבירה לבת הזקונים שלה את השרשרת והוסיפו גם צמידי זהב, כי בת הזקונים סימלה את סיום פרק האימהות והמעבר לשלב הבא באילן היוחסין.

משום  שלסבתי חנה אין בנות, היא העבירה את השרשרת והצמידים לאבי, שהוא בן הזקונים במשפחתו שייתן לאשתו (אמי). כנראה אימא שלי תמשיך את המסורת ותעביר את התכשיטים לאחותי הקטנה. על פי סבתא חנה השרשרת והצמידים מסמלים שפע והערכה על אמהות ראויה.

מסר לדור הצעיר

במשך השנים, סבי נהג להגיד את המשפט הבא: "תסתכל על חצי הכוס המלאה". משפט זה נועד לציין  שמצב נתון יכול להיות סיבה לאופטימיות (הכוס חצי מלאה) או סיבה לפסימיות (הכוס חצי ריקה). סבי תמיד הסתכל על חצי הכוס המלאה, גם כשהיה קשה, תמיד ידע למצוא טיפה של אופטימיות וזה מה שעזר לו לעלות לארץ בגיל 15 ללא הוריו להסתדר ולהתמודד בעצמאות, להקים משפחה ועוד. זה המשפט שעזר לו להתקדם ולהצליח.

הזוית האישית

סבא שלמה: נהניתי מאוד לספר לנכדתי האהובה את סיפור חיי, על העלייה לארץ ישראל, תקופת שירותי בצבא יחד עם הקמת המשפחה שאני מאוד גאה בה. נכדתי הקשיבה והתעניינה מאוד בסיפורים, מה שגרם לי לספר בהתלהבות רבה ולשתף אותה. הצלחתי לשחזר ולהיזכר בפרטים – התרגשתי מאוד!! אהבתי מאוד את המפגשים עם הנכדה – אני מודה לכם על הזכות ומקווה שתמשיכו את תכנית הקשר הרב דורי לעוד הרבה שנים.

מאיה הנכדה המתעדת:  נהניתי מאוד לעשות את התכנית ולשמוע את הסיפורים מפי סבי ולא ממקור אחר, המפגשים עם סבא פעמיים בשבוע אחד על אחד חיזקו את הקשר שלנו, הרגשתי שותפה לסיפורי העבר שלא מסופרים במפגשי המשפחה הרגילים. הערכתי אותו יותר מקודם, על האומץ שלו לעלות לארץ ישראל לבד כשהוא רק בן 13 – דברים שאני לא רואה היום, בדור שלנו. למדתי מסבא שלמה הרבה על ערכים, אהבה ומשפחה. ראיתי כמה הוא מתרגש כשהוא מספר את סיפור ההכרות שלו לסבתא והקמת המשפחה שהוא כל כך גאה בה. הוא היה כל כך גאה בעשיה שלו בתפקידים שלו בצבא. אין ספק שלהקשיב לסבא, לשאול שאלות גרם גם לו להתרגשות רבה.