מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה כהן, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם הכדי אלעד, יחד אנו מתעדים סיפור מחיי ומעלים אותו אל מאגר המורשת של התכנית.

אימא שלי ואבא שלי עלו לארץ מעיראק בשנת 1951. אני נולדתי בישראל בבית חולים קפלן ברחובות בשנת 1960. כשהוריי הגיעו לארץ הייתה תקופה צנע. גרנו קודם במעברה ואחר כך עברנו לרחובות. משפחה של עשרה אחים ואחיות: שש בנות וארבעה בנים. בגיל 5 עברנו לשכונת מורשה ברמת השרון. למדתי בבית ספר ממלכתי בכיתה ג' ביסודי עד כיתה ח'. בית הספר היה קרוב לבית שלי. בתיכון למדתי פקידות בבית ספר רוטברג במשך שלוש שנים.

בית הספר היה רחוק, היינו הולכים לבית הספר ברגל רוב הזמן בגשמים החזקים ברוחות, היינו גם הולכים בחום. לפעמים היינו נוסעים באוטובוס. לא שירתי בצבא בגלל שהייתי צריכה לעבוד רוב הזמן בוועד הפועלים בשביל להביא פרנסה הביתה בגלל המצב הכלכלי הלא פשוט שהיה לנו באותה התקופה. אבל תמיד ידעו להסתדר, גם שהיה קשה.

השכנים היו לנו באותו התקופה היו כמו משפחה. כל אחד עזר אחד לשני – אנחנו עזרנו להם והם עזרו לנו. הייתה לנו בעיה כלכלית בבית, אבא היה עובד בפועל הבונה ואימא הייתה עקרת בית. במשפחה לא היה לנו כסף לקנות בגדים חדשים, היינו צריכים להעביר בגדים אחד מהשני, את הנעליים היינו גוזרים ונועלים מחדש. אימא תמיד השתדלה שיהיה לנו תמיד מספיק אוכל, גם כשהיינו בתקופות קשות בלי הרבה כסף, היא תמיד דאגה לנו להכל, שלא יהיה חסר לנו כלום. לא היו לנו כמעט משחקים, היינו יוצאים החוצה לשחק עם ילדי השכונה, היינו משחקים ביחד הרבה משחקים כמו תופסת, חמש אבנים, חבל, קלאס, מחבואים, גוגואים.

בגיל 19 התחתנתי עם בעלי ציון ז"ל. גידלתי שלושה ילדים ועבדתי בוועד הפועל. כיום יש לי חמישה נכדים ואני משגיחה בבחינות של סטודנטים.

הזוית האישית

אלעד הנכד המתעד: למדתי על סבתא שלי, על הילדות שלה ומה היה לה בעברה. היא עברה קושי כלכלי, צפיפות בחדרים, לא היה הרבה כסף, אבל הם תמיד היו ביחד, מלוכדים, וזה מעורר השראה בשבילי.