מאגר סיפורי מורשת

שמי אופיר כהן, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בה אני משתתף השנה, בחרתי לראיין את סבתא שלי, שושנה נתנאל, אימא של אימא שלי. אני מציין שהיא אישה בת 80, לא היה קל לשאול אותה, כי לא הכל היא זכרה, הראיון היה מורכב והשתדלתי להיות עם סבלנות ולחכות שהיא תענה לי על כל השאלות. וכך סבתא סיפרה לי:

"נולדתי במרוקו בעיר מקנס. להוריי קראו חנה ופרוספר בן עזרי ז"ל. אבא שלי היה נגר ואימא שלי הייתה תופרת, הם עבדו אצל מלך מרוקו, אבי עסק במקצועו בשזירת כפתורים לכפתנים שזה הבגד הלאומי של מרוקו. יש לי שתי אחיות, אחותי הגדולה שמה הדסה, אחותי הקטנה שמה רחל, ואח בשם יעקב. אחי נפטר בשנת 1988, אני האחות האמצעית. אני מחוברת לשתי אחיותיי, כל החיים בילינו יחד ועשינו הכל כדי להיות מאוחדות, אני קשורה מאוד לאחותי הקטנה רחל בגלל שהיינו במשך כל ילדותנו ביחד, היא הייתה אחותי הקטנה והרגשתי צורך להגן עליה בתור אחותה הגדולה, וגם עכשיו אנחנו גרות במעלה אדומים באותו בניין, באותה קומה דלת ליד דלת וזה כיף לנו מאוד.

העלייה שלי לישראל

עם הכרזת העצמאות למדינת ישראל, החמיר היחס העוין כלפי היהודים במרוקו ובעולם כולו. הפרעות גרמו לנו לעלות לארץ ישראל. התאגדו קבוצת אנשים שרצו לעלות לארץ ובתחילת נובמבר 1948 בלילה חשוך וחורפי, אמי ארזה מזוודה, השאירה את חייה מאחור והגיעה עם שניים מילדיה הקטנים לנקודת מסתור אליה התכנסו ובאו כל המשפחות שרצו לעלות לארץ ישראל.

בפעם הראשונה החזירו את כולם במהרה הביתה כי הלשינו עלינו, אולם בפעם השנייה הצלחנו במשימה. עלינו באונייה שנקראת "מרתון", ההפלגה הייתה קשה מנשוא, משך ההפלגה ארך שמונה ימים, ממרסיי ועד חיפה. בבוקר של ה- 26.12.1948 נכנסה האונייה לנמל חיפה ונישקנו את אדמת הקודש.

משם עברנו למחנה עולים ברעננה. אמי, שהייתה ציונית, רצתה לגור אך ורק בירושלים כי זה היה החלום שלה וכך הגענו לגור בירושלים. אמי נפטרה לפני 48 שנים, היא הגשימה את חלומה לעלות לארץ ישראל, לגדל בה את ילדיה ולהעביר הלאה לדורות הבאים את המורשת לאהבת ארץ ישראל וירושלים.

ילדותי

למדתי בבית הספר "הכרמלי" במושבה הגרמנית בירושלים. ילדותי עברה עליי עם הרבה חברות וחברים. נהגנו לשחק בגולות, בחבל, בתוספת ובמחבואים. גדלתי בשכונת המושבה הגרמנית בירושלים, היה לי בית מקסים והשכונה היתה ממש טובה.

הייתה לי חברת ילדות בשם פנינה, תמיד היינו משחקות ומתחבאות ביחד. פעם אחת, התחבאנו כל כך טוב וחברינו לא מצאו אותנו וכמעט הזמינו משטרה, לבסוף יצאנו מהמחבוא, כל כך צחקנו ונשארנו חברות לאורך שנים ולצערי היא כבר נפטרה, אני אזכור אותה תמיד כי היינו חברות בלב ובנפש.

הלימודים

למדתי בבית הספר העממי "הכרמלי". למדנו חשבון, מולדת, עברית ושיעור תורה. המקצוע האהוב עליי בתקופת בית הספר היה מולדת. אני זוכרת במיוחד את המורה לחשבון, קראו לה אורה. אני זוכרת אותה במיוחד כי בכל שיעור כשהיא הייתה נותנת לנו עבודה בכיתה, היא הייתה בזמן הזה סורגת ובסוף השיעור היינו נהנים לראות את התוצאה של הסריגה, היא היתה מהירה מאוד. היא הייתה מורה טובה ועדינה, והייתה מתייחסת אלינו יפה.

החוויה הזכורה לי ביותר מתקופת בית הספר הייתה שיעורי ההתעמלות שבהם היינו רצים ומשחקים בחבל כמו שאהבתי.

השירות הצבאי 

לימים הגעתי לשירותי הצבאי, תפקידי היה מרכזנית בחיל קשר. חווייתי מהצבא הייתה מעניינת מאוד, תמיד הייתי עם חברות בשירות ובמיוחד עם חברתי מהילדות פנינה.

תעסוקה

בהמשך החיים עבדתי במשרדי הממשלה, בהתחלה במשרד הפנים כמזכירה ולאחר כמה שנים עברתי לעבוד במשרד לאיכות הסביבה כמנהלת בלשכת המנכ"ל, עבדתי שם עד הפנסיה. בחרתי לעבוד שם כי במשרד ממשלתי היו תנאים טובים, ורציתי שיהיה לי חיים נוחים, שאגדל ילדים בצורה טובה.

בכל השנים בהן עבדתי הייתה תחלופה של שרים ומנכ"לים, זכורה לי במיוחד התקופה עם השר יוסי שריד ז"ל שאפילו עזר לי במקרה פרטי והכרתי לו את בנותיי. כל הזמן החליפו לי מנהלים וזאת היתה חוויה בפני עצמה.

כיצד הכרתי את סבא אבי

הכרתי את סבא אבי בבריכת ירושלים במושבה הגרמנית כשהייתי בת 24, התחתנו בשנת 1969 ויש לנו שלוש בנות ותשעה נכדים ונכדות. לכל בת יש שלושה ילדים, אתה, אופיר, נולדת אחרי שהייתה לאמך "לידה שקטה" והבאת לנו המון אור ושמחה לחיים.

חגגנו כל השנים המון ארועים: ימי הולדת, בר מצוות לנכד רז, בת מצוות למעיין, רותם ירדן ומיכל. משהו טוב שאני זוכרת הוא שבתי תמר, האמצעית, התחתנה מאוחר ולא יכלה להביא ילדים הרבה שנים, בסוף היא עברה שני טיפולי פונדקאות בגאורגיה ותודה לאל היא אימא לשלושה ילדים, בת בכורה וזוג תאומים בן ובת. החגיגה אצלה הייתה גדולה כי חיכינו שהיא תהיה אימא הרבה שנים, ואני מודה לאל שזה קרה.

לפני כמה חודשים משפחתי האהובה הגיעה בהרכב מלא לחגוג לי ולסבא אבי יום הולדת לגיל שמונים שנים. האירוע היה מיוחד מאוד כשכל אחד בירך אותי, במיוחד הנכדים הקטנים שעשו לי המון שמחה בלב וקיבלתי מתנה מיוחדת מאוד: ספר עם תמונות מכל התקופות וגם כמה מתכונים שתמיד אהבתי להכין למשפחתי.

כיום

כיום אני בפנסיה, גרה איתי מטפלת מקסימה מהודו בשם ליה. אני גרה במעלה אדומים, קרוב מאוד לשתיים מבנותיי, אל אימא שלך ואל דודה שלך שרון. ככה הן יכולות לבקר אותי הרבה. אני נפגשת עם אחיותיי, מטיילת בפארק השכונתי לפעמים, ופותרת הרבה תשבצים.

החלום שלי הוא לקום כל בוקר עם כוח ולהרגיש טוב.

הנכדים שלי

יש לי תשעה נכדים, לכל בת יש שלושה ילדים, סך הכל שלושה נכדים בנים ושש נכדות בנות ואני אוהבת אותם מאוד, הם מוכשרים מאוד, כולם יודעים לצייר יפה, הם חכמים, הם מכבדים אותי ובאים לבקר אותי כשהם יכולים, הנכדים שלי זה האוצר שלי מהבנות האהובות שלי.

תקופת הקורונה

תקופת הקורונה עברה עליי בבדידות, היה לי קשה מאוד לא להתראות עם בנותיי, נכדיי ונכדותיי, הם השתדלו לעשות איתי הרבה שיחות וידאו ובכל חיסון שקיבלתי נכד אחר ליווה אותי וזה עודד אותי מאוד.

סיפור עם מוסר השכל שאוכל לקחת אותו כצידה לדרך

אופיר חמוד שלי, אני למדתי במהלך חיי שאין כמו להיות בן אדם טוב, לעשות מעשים טובים ותמיד להיות בצד הנותן, להרבות בתפילות ולהאמין שכל מה שקורה הוא לטובה. תמיד אחרי תקופות קשות מגיע אור גדול.

הזוית האישית

אופיר הנכד המתעד: נהנינו מאוד, שנינו. אני נהניתי לשמוע על עברה של סבתא שלי, וסבתא נהנתה שבאתי אליה, והיא אירחה אותי יפה למרות שכבר מאוד קשה לה, היא ממש שמחה שביקרתי אותה, וזה עזר לה לחדד את המוח, ולזכור דברים מהעבר שלה. אני מאחל לסבתא בריאות ואריכות ימים, אני אוהב אותה מאוד.