מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

תמונה שווה שמונה עשרה שנים

אני יחד עם סבתא אוטיליה
התמונה היחידה שנותרה לסבתי מרומניה
סיפור העליה של סבתי אוטיליה לארץ ישראל

איך אתם מדמיינים חיים במדינה זרה? חיים בין אנשים המאמינים בדת אחרת, מדברים בשפה אחרת, בעלי תרבות אחרת? אתם בטח חושבים שאלה חיים קשים ולא נעימים, אבל דווקא סבתא שלי חושבת אחרת.

בוטושאן, רומניה, עיר הולדתה ומגוריה של סבתי הייתה עיר לא גדולה ולא קטנה, וחיה שם אוכלוסייה גדולה של יהודים. משום כך היו לסבתי חברים וחברות יהודיות, בדיוק כמוה, וגם חברים בני דתות אחרות. היו לה הורים אוהבים ומשפחה, ובנוסף היא הייתה תלמידה מצטיינת ונהנתה מאוד מהלימודים. בקיצור – חייה היו פשוט נפלאים.

היא גדלה באווירה יהודית: בבית היא והוריה שוחחו ביידיש, היא הלכה עם משפחתה לבית הכנסת, שמרה שבת וחגגה חגים, אבל מחוץ לבית היא הייתה חילונית לגמרי. סבתי מספרת: "הדת הייתה הבחירה שלי. אבא שלי היה איש מאמין, אבל אף פעם לא כפו עלי להיות יהודיה מאמינה או חילונית. שילבתי בין שתיהן. לא חוויתי אנטישמיות או קושי בעקבות ההחלטה שלי".

הכל היה טוב, עד שבקשה אחת שינתה הכל…

בשנת 1948, יחד עם הקמת מדינת ישראל, קם המשטר הקומוניסטי ברומניה, זאת אומרת שרומניה  הייתה כפופה לברית המועצות. סבתא שלי, אוטיליה, נולדה ב- 24 לחודש מאי בשנת 1946, היישר אל תוך התקופה הקשה הזו.

המשטר הקומוניסטי ברומניה לא אישר הגירה, ובקרב האוכלוסייה ההגירה לא הייתה עניין מקובל, אבל אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה שהיהודים עברו, התחילו לאפשר ליהודים לעלות לארץ ישראל. אלא שזה לא היה כל כך פשוט. התהליך היה ארוך ומייגע: היו מסמכים שהיה צריך למלא, בקשות שצריך להגיש, סיבה טובה ומשכנעת שתגרום לאנשים הממונים על התהליכים האלו לאשר את העליה, ועוד תהליכים ארוכים. ובכל זאת, העלייה התחילה בטפטוף בתחילת שנות החמישים.

כשסבתא הייתה בכיתה ז', הוריה הגישו את מסמכי הבקשה לעלות לארץ ישראל. הסיבה שציינו הייתה איחוד משפחות. היה לסבתא שלי אח מבוגר ממנה (בחמש עשרה שנים!) שעלה לארץ עוד לפני שנולדה עם עליית הנוער, והקים בישראל משפחה. סבתי מעולם לא פגשה אותו, והיא ומשפחתה השתוקקו לראותו.

סבתא שלי מספרת: "חיינו בדירה מאוד צנועה, ואימא שלי שמה בתוך הדירה ארגז גדול, מכוסה בכיסוי בד יפה, ושם היא אספה והכינה דברים לקחת לישראל כשיתנו לנו אישור. אני זוכרת שתפרו לי במיוחד שמיכה עבה מצמר כבשים, ומעיל ועוד כל מיני בגדים". הייתה התרגשות רבה בבית. הם התקרבו לרגע בו יעלו לארץ ישראל!

כאשר סבתא סיימה את כיתה ז' (בהצטיינות יש לומר), הגיע המחסום הראשון: באותה התקופה בית הספר היסודי נגמר בכיתה ז', ולאחר מכן עברו לבית הספר התיכון. את סבתי לא קיבלו לתיכון, מפני שהיא ומשפחתה הגישו בקשת עלייה לארץ, והתיכון לא הסכים לקבל תלמידים שרוצים להגר מרומניה. זאת הייתה הפעם הראשונה שביטחונה של סבתא שלי התערער בחייה ברומניה.

"אני לא חושבת שזו הייתה אנטישמיות, אבל בתור ילדה הרגשתי אי נוחות, ממש נורא, כי ידעתי שמגיע לי ללמוד בתיכון". לסבתא היה דוד עם קשרים בתוך בית הספר, והמורים מבית הספר היסודי התעקשו ועזרו לה, ובסוף היא התקבלה לבית הספר התיכון. זו הייתה תקופה נפלאה בשבילה. היא הייתה מאושרת עם כל החברים ונהנתה מהלימודים, אבל החיים שלה כבר לא היו אותו הדבר, וכל זה רק כי היא רצתה לעלות לארץ ישראל.

לאוניברסיטה סבתא כבר לא ניגשה. היא ידעה שגם אם הייתה עוברת את בחינות הכניסה, בתחילת שנת הלימודים היו מסלקים אותה מהאוניברסיטה, בגלל שהגישה בקשת עלייה לארץ, וסבתא שלי החליטה שהיא לא מוכנה ללכת לעוגמת הנפש הזאת.

ובינתיים, עוברות השנים, וסבתא שלי עדיין לא קיבלה אישור עלייה לארץ ישראל…

שנה לאחר מכן, סוף סוף סבתי ומשפחתה קיבלו היתר יציאה מרומניה.

הם חיכו שבע שנים עד שקיבלו את האישור הזה. אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הם חיכו כל כך הרבה זמן? שבע שנים זו תקופה ארוכה מאוד, אבל סבתי ומשפחתה היו סבלניים מספיק בשביל להמשיך ולקוות שיוכלו להגיע לארץ, והנה הזמן הזה הגיע!

עד שסבתא שלי ומשפחתה עזבו את בוטושאן, העיר כבר התרוקנה מיהודים. כל החברות היהודיות של סבתא שלי (למעט אחת) כבר עזבו ועלו לארץ ישראל. במהירות רבה, תוך חודשיים או שלושה הם כבר מכרו את כל הרהיטים ואת ביתם, והיו מוכנים לצאת לדרך.

החוקים היו מאוד מהודקים: אדם מבוגר יכול היה לקחת איתו 70 ק"ג, וילד 40 ק"ג. אתם יודעים כמה מעט זה 40 ק"ג? זה כמו תנור אחד בלבד. וזה כל מה שסבתי יכלה לקחת איתה. תנסו לארוז את כל החפצים החשובים לכם, ותשקלו אותם. כמה הם שוקלים? סבתא שלי לקחה איתה ספרים, בגדים ומעט שמיכות. היא עזבה כמעט את כל הדברים שלה מאחור.

כל דבר שסבתי ומשפחתה רצו לקחת איתם היה צריך לעבור בידוק קפדני מאוד ולקבל אישור. במכס, אביה של סבתי שכח להעביר את התמונות בבידוק. כשהם לא קיבלו אישור להוציא את התמונות, הם נאלצו להשאיר את כולן ברומניה.

כשסבתי סיפרה לי על כך, לא הצלחתי להבין ולהאמין. "אני מצלמת ומצטלמת כל הזמן", אמרתי. "איך ייתכן שלא נשאר שום תיעוד לילדות שלך? זה כאילו נמחקו 18 שנים שלמות!"

התיעוד היחיד לחייה של סבתי ברומניה הוא תמונה אחת קטנה ולא ברורה שהופיעה באישור היציאה שלה מרומניה. התיעוד היחיד לשמונה עשרה שנים שלמות.

התמונה היחידה שנותרה

תמונה 1

מרומניה, סבתי ומשפחתה טסו לנאפולי באיטליה, ושהו שם שבוע. הסוכנות היהודית דאגה להם ולרכושם. ב-21 ביולי 1964 עזבו סבתי ומשפחתה את נאפולי וטסו לארץ ישראל, כאשר סבתי בת 18. בשדה התעופה בישראל סבתי ומשפחתה קיבלו תעודת עולה. לאחר מכן, סבתי פגשתה בפעם הראשונה את אחיה הגדול, צביקה, שעלה לארץ לפני הולדתה. היא מיד זיהתה אותו, והתרגשה מאוד.

הם עברו לגור בשכונת מורשה ברמת השרון, בדירה קטנה, בלי דלתות! בשכונה הזו כל השכנים שלהם היו עולים מרומניה, כך שהיה להם קל להשתלב בחברה. אחיה של סבתי עזר לאביה למצוא עבודה. בתחילת תקופת המגורים קיבלו סבתי ומשפחתה עזרה ותמיכה מהסוכנות, וזמן מה לאחר מכן היו צריכים להחזיר הכל, כמו הלוואה. לאט לאט הם התאקלמו בארץ והתחילו לחיות את החיים החדשים שלהם, כאן בארץ ישראל.

חודש או חודשיים לאחר הגעתה של סבתי לישראל היא עברה לקיבוץ "גבעת חיים איחוד". היא התגוררה שם במשך שישה חודשים ולמדה עברית באולפן. המעבר לקיבוץ היה בהשפעתו של אחיה של סבתי, שהאמין בחשיבותה של החוויה הישראלית והתעקש שגם היא תחווה אותה, וכמובן צדק. סבתי נהנתה משהותה שם עד מאוד. בסיום לימודיה באולפן, סבתי כבר ידעה עברית ובמהרה החלה בקריאה מרובה של ספרים, ומיד נרשמה לאוניברסיטה.

ברומניה, המשפחה של סבתי הייתה מצומצמת: היא, הוריה והאחים שביקרו אותם מפעם לפעם. לכן, היא נהנתה מהמשפחה שהקיפה אותה בישראל – אחיה, משפחתו ומשפחת אשתו.

סבתי ומשפחתה חיו בצניעות רבה, בעיקר מפני שהיא למדה באוניברסיטה ולא עבדה. היא למדה כימיה באוניברסיטה במשך שנה, ולאחר מכן לקחה שנה הפסקה והלכה לעבוד, כדי להביא עוד הכנסה למשפחה, וגם כדי שיהיה לה לעתיד. היא עבדה במעבדה שהייתה שייכת למשרד החקלאות.

כעבור שנה חזרה לאוניברסיטה לעוד שנה. סבתי מספרת: "כשרק התחלתי ללמוד, היו המון עולים מרומניה באוניברסיטה, אבל רק אני ועוד בחורה רומנייה סיימנו את הלימודים. זה היה חבל".

ואיך הסיפור הזה נגמר? סבתי פגשה את סבי, מרצ'ל ז"ל, ביפו דרך משפחתה, שהכירה את משפחתו. ממש כמו הגורל: שניהם עלו מרומניה, ושניהם חגגו את יום הולדתם באותו היום. כשפגש לראשונה את סבתא, סבא מיד הכריז: "כשאסיים את הלימודים באולפן, אני אמצא עבודה ואנחנו נתחתן!"

הם חיו יחד חיים משותפים ונהדרים, והקימו משפחה. כיום יש לסבתי שני ילדים ושישה נכדים, ואני זכיתי לקבל סבתא אוהבת ונפלאה.

הזוית האישית

רוני: למדתי רבות על ילדותה של סבתי במהלך כתיבת הסיפור. נהניתי מאוד מהחוויה.

מילון

קומוניזם
שיטת שלטון כלכלית-חברתית, שבה ההון הלאומי נמצא בבעלות משותפת תוך שמירה על שוויון כלכלי חברתי.

ציטוטים

”אני לא חושבת שזו הייתה אנטישמיות, אבל בתור ילדה הרגשתי אי נוחות, ממש נורא, כי ידעתי שמגיע לי ללמוד בתיכון.“

הקשר הרב דורי