מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה כהן, לשעבר הררי. נולדתי בתל אביב בשנת 1947.

הימים בילדותי היו שונים מאוד מהיום. בילדותי בישלו אוכל על פתיליות ועל פרימוסים שהיה צורך להבעיר בעזרת נפט, קירור האוכל היה בעזרת בלוקי קרח. בשביל הנפט והקרח היינו עומדים בתור ברחוב ומחכים לעגלת הנפט והקרח. היו תורים גם לעגלת הלחם. בבית הספר היסודי למדנו במשמרות בוקר וצהריים לסירוגין.

לאבא שלי הייתה חנות ירקות הכי יפה בעיר ומדי פעם הייתי הולכת לחנות לעזור לו לסדר בפירמידות את הפירות והירקות. אמא הייתה עקרת בית שניהלה את כל צרכי הבית.

חנות הירקות של אבא

אנחנו חמישה אחים ולכל אחד ואחת ההורים דאגו לכל עזרה שצריך. אימא תפרה לנו הבנות שמלות והוסיפה רקמות מיוחדות עליהן, החברות קצת התקנאו בבגדים שלנו. גם לחברה הטובה ביותר שלי אימא תפרה שמלות. בנוסף, אימא סרגה סוודרים וצעיפים גם לבנים.

האחים בתחפושות פורים

למדתי בבית הספר היסודי "דיזינגוף" שהיה בית ספר דתי. בתחילת הלימודים התאספו כל תלמידות הכיתות להתעמלות בוקר ולאחר מכן נכנסנו לכיתות. כאשר המורה נכנסה כל התלמידות עמדו לכבודה באמירת בוקר טוב. אהבתי מאוד את הלימודים בבית ספר.

סיפור משמעותי מחיי

בשנת 1973, בהיותי בהריון עם אבא של אגם, לפני חגי תשרי, הייתה תקופה של אי וודאות, זו הייתה תקופת תחילת מלחמה. הייתה האפלה בארץ והיינו צריכים להדביק נייר אטום על החלונות כדי שלא ייראה אור מבחוץ. בעיצומה של המלחמה, בתאריך 17.10.73 מיכאל, בעלי, היה מגוייס לצבא. אחותי באה לגור איתי ובשעת הצירים קראתי לקרוב משפחה, טוביה, שגר בשכנות, שייקח אותי לבית החולים ללדת. ילדתי את בני צחי, אבא של אגם, בזמן לא פשוט של מתח ודאגה. את הברית הצלחנו לעשות בבית מלון בתל אביב, כאשר רוב רובם של האורחים היו נשים מכיון שהגברים התגייסו לצבא. כאשר חזרנו לביתנו התבשרנו שאין יותר צורך בהאפלה ואפשר להוריד את הנייר האטום מהחלונות. שמחנו מאוד שהאור הגיע יחד עם התינוק החדש.

הזוית האישית

סבתא חנה: תכנית הקשר הרב דורי חיזקה את הקשר בינינו, למדנו יותר אחת על השניה, המפגשים היו מרגשים בתקווה שגם בעתיד נמשיך עם החיבור הזה. מסר לדורות הבאים: אחדות המשפחה, דרך ארץ, נימוסים, עזרה ותמיכה למי שזקוק.

הנכדה אגם: למדתי מסבתא שערך המשפחה חשוב מאוד, להיות אדם טוב ובעל נתינה לזולת ולמשפחה.