מאגר סיפורי מורשת

שמי ורדה שפמן. שמי ניתן לי מכיוון שלאמי היה אח שניספה בשואה עם שם דומה, אז הוריי החליטו שאקרא בשם זה. נולדתי בתל אביב בתאריך 15.01.1950, הייתי בת יחידה כי הוריי הגיעו לארץ מבוגרים מאוד.

ההורים שלי לא נולדו בארץ, אלא בגרמניה. אבי עלה בשנת 1936 בעלייה לא חוקית ואמי עלתה לארץ בשנת 1938 בעלייה חוקית. כשהוריי עלו ארצה, אבי עבד בסלילת כבישים ואמי עבדה בצביעת מיטות מברזל בבית חולים שהיה ברחוב בלפור בתל אביב. להוריי היה בית מלון קטן בתל אביב, ואנחנו גרנו בחדר קטן במלון. אני גרתי בחדר מאז שנולדתי ועד שהתחתנתי. הוריי היו מאוד עסוקים בניהול המלון ובעבודה בו.

לא הייתה לי ילדות רגילה, מכיוון שבגיל שנתיים חליתי בפוליו. הפוליו הייתה מחלה מאוד מאוד מדבקת, ומפני שהוריי לא רצו שאהיה בבית חולים, שהיתי רוב הזמן בדירה מאוד מאוד קטנה בחצר בית המלון שלנו. בגלל שלא היו תרופות לפוליו בארץ באותה תקופה, הייתי צריכה לעבור למקום שבו אוכל לקבל תרופות למחלה. דאז הייתה לי קרובת משפחה בגרמניה, ושם היו בזמנו תרופות למחלת הפוליו. לכן הוריי שלחו אותי בגיל 4 לגור אצל דודתי בגרמניה לשנה, לבסוף נשארתי שם עד גיל 10. בגיל 5 עברתי לברלין, למדתי בברלין מגיל 5 עד גיל 10. בגיל 10 חזרתי לישראל, ואני זוכרת שלא ידעתי מילה בעברית והיה לי מאוד קשה להשתלב בבית הספר.

בנוסף, אני זוכרת שבילדותי הייתה לי בעיה מאוד חמורה ברגליים. בתקופה מסוימת בילדותי הייתי הולכת על ארבע, כי הרופאים חשבו שאם אלך על ארבע המצב ישתפר. אני זוכרת שההורים שלי מאוד פחדו עליי, אבא שלי רצה לעודד אותי עקב המצב הבריאותי שלי ולכן הוא אהב לפנק אותי ולעשות לי טוב.

בגלל שהייתה לי בעיה חמורה ברגליים, לא היה לי תחביבים מיוחדים בשעות הפנאי ולא הייתי בתנועות נוער. אבל שיחקתי בחמש אבנים, גוגואים, קלאס וגומי ושמעתי מוזיקה באמצעות טייפ עם סלילים שהיה לי אז, וגם למדתי צרפתית ואנגלית. בנוסף לכך, בגלל שהייתה אז תקופת הצנע, הייתי עוזרת להורים בבית המלון בשעות הפנאי. בנוסף, אני מאוד אהבתי להיות עם החברים, זהו זיכרון מאוד גדול שיש לי: אני זוכרת שרציתי ללכת עם החברים שלי ולהישאר עד הלילה כמו שכל החברים שלי עשו באותה התקופה, אבל ההורים שלי מאוד פחדו שיקרה לי משהו, אז תמיד הייתי חוזרת מוקדם.

בנוסף לכך, במלון גרו מעלינו אנשים מאוד דתיים. אני זוכרת שמאוד אהבתי בסוכות להיות אצלם בסוכה, ובפסח אני זוכרת שהאבא של המשפחה היה עובר בכל חדרי הבית עם נר ובודק בקפידה רבה שאין טיפת חמץ. בחג פורים אני ואבא שלי היינו הולכים לעדלאידע ברחוב אלנבי שבתל אביב, ביום העצמאות היינו הולכים לראות את המצעדים ובל"ג בעומר אהבתי לעשות מדורות.

הבעיה ברגל גם השפיעה עליי בבית הספר, אני למדתי בבית הספר טשרניחובסקי בתל אביב ואני זוכרת שבבית הספר תמיד שמרו עליי, וגם מאוד אהבו אותי שם בגלל שאני קיבלתי בבית חינוך מאוד נוקשה ולכן לא קיבלתי שום עונש. אני זוכרת שליד בית הספר היה קיוסק שבו אהבנו לשתות גזוז, וגם היה לנו חדר אוכל בבית הספר שבו אכלנו כולם ביחד.

מחלת הפוליו לא רק השפיעה עליי בצעירותי, אפילו גם בבגרות שלי. הפוליו מנעה ממני לשרת בצבא, ואז לא היה גם שירות לאומי כמו שיש היום.

אני זוכרת שכאשר הייתי בת פחות מ-17 התרחשה מלחמת ששת הימים, אני ממש זוכרת שבתחילת המלחמה הייתה אווירה של דיכאון בחוץ, כולם פחדו. בביתי באותה התקופה לא היה מקלט כמו שיש היום (ממ"ד), אלא היה לנו מרתף, אנחנו שמנו בחוץ שקים של חול וישבנו בחושך. בנוסף, בתוך המרתף שמענו את הרעשים של מטוסי הקרב שהיו בשמיים.

בנוסף לכך, בתקופת מלחמת יום הכיפורים הייתי בהיריון ובעלי נשלח לצבא. אני נשארתי לבד עם הבן הבכור שלי בבית. במלחמת יום כיפור היה צריך להחשיך את הבתים, וכאשר בעלי יצא לצבא הוא סגר את כל החלונות עם דבק. אני מאוד מאוד פחדתי, והפחד העיקרי שלי היה שכאשר תהיה אזעקה לבן שלי לא יהיה מה לאכול, אז אני מילאתי במזוודה הרבה אוכל שיהיה לו.

התחתנתי בגיל 19 וחצי, אני ראיתי לראשונה את בעלי באירוע שאני ואמי הלכנו אליו. באותו האירוע אני ראיתי את בעלי ואת הוריו אבל לא התייחסתי אליו. כמה ימים לאחר מכן הוא הצליח להשיג את מספר הטלפון של ביתי ואני לא עניתי לו, לא התייחסתי אליו בכלל. אבל פה זה לא נגמר. לאחר זמן מה, חברתי הטובה הזמינה אותי אליה, היא הכירה את בעלי והזמינה אותו גם, ואז הכרנו. בעלי נולד בארצות הברית והיה מאוד ציוני, הוא עלה ארצה בגיל 14 ולמד בארץ, הוא נשאר עם אופי אמריקאי כל חייו. הוא עבד במפעל משפחתי מאוד מאוד גדול של קופסאות קרטון, שמאוחר יותר פשט את הרגל. לאחר שהתחתנו עברנו לדירה שכורה ברמת גן, ואני המשכתי לעבוד בבית המלון של הוריי. לאחר מכן אני ילדתי את בני הבכור בשנת 1971, הפסקתי לעבוד ועברתי לגבעתיים. לאחר מכן ילדתי עוד שני בנים.

שניים מהבנים שלי גרים בחו״ל: בני הבכור, שהוא עוד מעט בן 50, עבד בחברה ישראלית מאוד גדולה לפלסטיק. כאשר החברה הצליחה, הוא עבר לגור בהולנד ושימש כמנכ"ל החברה. לאחר מכן החברה נמכרה לחברה אמריקאית והוא עבר לגור בארצות הברית. בני השני גר היום במקסיקו, הוא למד בישול בצרפת והכיר שם את אשתו. הם עברו ביחד למקסיקו והיום יש לו מסעדה גדולה וחברת קייטרינג שם. בני הקטן, בניגוד לבניי האחרים, גר בישראל והוא מנכ"ל של חברה. קשה לי עם כך שרוב ילדיי לא גרים בארץ, למרות שהם מרוצים מעבודתם בחו"ל והם הסתדרו טוב מבחינה כלכלית.

הזוית האישית

תבור: התיעוד הייתה חוויה מאוד נחמדה. למדתי על החיים המאוד מעניינים של ורדה והיה לי מאוד טוב להכיר אותה. למרות קשיי תקופת הקורונה הצלחתי להעמיק וללמוד דברים חדשים.