מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה אורן, נולדתי לפני 70 שנה בתל אביב. אמי הייתה דור שביעי בארץ, והתגוררה בירושלים ואני דור שמיני. השם שלי הוא על שם סבתי חיה-לאה, שנפטרה לפני שנולדתי. שמות החיבה שלי היו לאהל'ה וליקהל'ה. שם משפחתי מבית הוריי היה שטיינפלד.

אני הילדה הצעירה במשפחתי. כשנולדתי, אחותי הייתה בת 6 ואחי בן 8. אחי לא כל כך שמח שהצטרפתי למשפחה ואילו אחותי התגאתה בי מאוד והזמינה את כל ילדי השכונה לראות אותי.

כשהייתי ילדה קטנה מאוד, לא אהבתי לאכול ובגלל זה קיבלתי יחס מיוחד. אמי נהגה להכין לי מאכלים מיוחדים ולשיר לי שירים כדי שאסיים את הארוחה. האחים שלי, שאהבו לאכול, לא זכו להנות מהמטעמים האלה.

גרתי עם משפחתי ברחוב סוקולוב 22 בתל אביב בדירת 2.5 חדרים בבניין שנבנה לפני 74 שנים. שני אחיי ואני גרנו בחדר אחד. לאחי הייתה מיטה משלו ואילו אני ואחותי ישנו על מיטה מתקפלת לתוך ארון-כוננית ששימש כשהיה סגור ספריה. כל לילה הוצאנו את המיטה וכל בוקר החזרנו אותה לכוננית וכך במהלך היום היה לנו מקום בחדר לשחק ולעשות שיעורים. לי ולאחותי היה צעצוע אחד – בובה, ולאחי היה כדור. גן הילדים היה קרוב לביתי.

בבית הספר היסודי "הר נבו" למדתי עד כיתה ח' (8 שנים), לשם הלכתי ברגל עם הילדים מהשכונה. יום הלימודים נפתח במסדר בוקר בחצר בית הספר שכלל מוסיקה ותרגילי התעמלות. בתחילת כל שיעור, כשהמורה נכנס לכיתה, עמדנו לכבודו ומעולם לא קראנו לו בשמו הפרטי. למדתי בבית הספר שיעורי מלאכה. הבנות למדו לתפור והבנים למדו נגרות בנוסף לכל המקצועות האחרים כגון: חשבון ,עברית ,תנ"ך ומולדת. לפעמים היינו מתחילים בשעת אפס, שזה בשעה שבע ורבע בבוקר. כשהתנהגנו לא בהתאם למצופה מאיתנו, נדרשנו לעזור לאב הבית לסדר ולנקות את הכיתה.

חיי משפחה

אני זוכרת במיוחד את ההתרגשות וההיערכות לקראת החגים. לפני ראש השנה נהגנו לשלוח "שנות טובות" לחברים מהכיתה ולמשפחה וחברים. את הברכות היינו קונים בחנות למכשירי כתיבה. היו ברכות מעוטרות בזהב והיו 'שנות טובות' יותר פשוטות. יביום הכיפור הורי היו מבלים את ערב החג ואת כל החג עצמו בבית הכנסת. אנחנו הילדים שיחקנו בכביש ונהנינו מזה שאף אוטו לא נסע.

בילדותי אספתי מפיות צבעוניות, ייבשתי פרחים ומאוד אהבתי לקרוא על ארצות אחרות ותרבויות שונות בעולם. השיר שאמי נהגה לשיר לי לפני השינה היה "נומה נומה", שיר שאני המשכתי לשיר לילדיי ולנכדיי. בנוסף, שרנו בילדות את שירי ח.נ. ביאליק, ששיריו מושמעים עד היום – השיר האהוב עלי היה "קן לציפור" ו"רוץ בין סוסים" ושרנו גם את שיריה של מרים ילן שטקליס.

בכל יום שישי, אבי היה קונה פרחים וחלה לשבת והייתה לנו ארוחה חגיגית בה אבי עשה קידוש. אני זוכרת במיוחד את ההכנות לחג הפסח אותו חגגנו עם דודתי וילדיה. אני ואחיי עזרנו בניקיון יסודי של הבית לפני החג. בחג אכלנו בכלי אוכל שהיו מיוחדים לחג הפסח. בראש השנה ובפסח קנו לנו בגדים ונעליים חדשות, ששימשו אותנו לכל השנה. בשלושת הרגלים הלכנו עם ההורים לבית הכנסת השכונתי. הם היו מתפללים ואנחנו שיחקנו בחצר של בית הכנסת. כיום אנחנו ממשיכים להיפגש בסופ"ש לארוחות משפחתיות וגם בחגים. כל המשפחה שלנו נהנית לטייל ביחד בארץ ובחו"ל.

חיי חברה

לרוב שיחקנו כל ילדי השכונה ברחוב. בין השעות 16:00-14:00 כל ילד היה נשאר בביתו ומכין שיעורים .ורק אחרי שעה 16:00 יכולנו לצאת מהבית. עד גיל 14 לא הייתה לנו טלוויזיה בבית ונהגנו להקשיב לתוכניות ברדיו.

שיחקנו ב: שלושה מקלות, מחניים, גולות, גוגואים, חמש אבנים. לפעמים היינו מקבלים כסף מההורים לקנות מסטיק בזוקה או כוס גזוז בקיוסק השכונתי. הילדים שלי והנכדים מכירים את המשחקים מהסיפורים שלי ואף משחקים חלק מהם.

תנועת הנוער והצבא

מכיתה ה' ועד סוף התיכון השתייכתי לתנועת נוער "הנוער העובד והלומד"– קן צפון, שהייתה מאוד קרוב לביתי. הלכנו לפעילויות בימי שלישי ושבת. הלכתי לתנועה ברגל עם חבריי. כשהם התקרבו לבית שלי, הם שרקו את שריקת "העדה"- הקבוצה אליה השתייכנו ואז הייתי מצטרפת אליהם. בכל יום שישי אחה"צ היינו מנקים את "הקן"- המקום בו התכנסנו. בקיץ מאוד אהבתי לנסוע עם התנועה למחנות עבודה ולטיולים.

התחלתי לעבוד בגיל 16 כמדריכה בקייטנה של "אגד", שם הדרכתי את ילדי העובדים בחופש הגדול. בשנת הלימודים לימדתי ילדים בבית ספר יסודי וגם הייתי שמרטפית.

בצבא שירתי בחיל האוויר בבסיס בדרום הארץ בטייסת של הליקופטרים. השירות שלי היה מאוד מעניין ובמהלכו הכרתי את בעלי, אתו התחתנתי יותר מאוחר בתום לימודי תואר ראשון באוניברסיטה. אני הייתי בת 23 והוא היה בן 24.

השתחררתי מספר ימים לפני מלחמת יום כיפור. גוייסתי מיד למילואים ושירתי בעורף. חלק מחבריי מבית ספר ומתנועת הנוער נהרגו במלחמה זו. זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי אבל על מותם של חברים שהיו קרובים אליי מאוד.

בחג סוכות, יחד עם כל ילדי הבניין, בנינו סוכה על הגג. כל אחד תרם את חלקו – תלינו סדינים על כל אחד מקירות הסוכה, הכנו קישוטי נייר וגם תלינו בסוכה את ה"שנות הטובות" היפות ביותר שקיבלנו בדואר. כל ערב היינו אוכלים בסוכה.

לימודים באוניברסיטה ועבודה

אחרי הצבא למדתי באוניברסיטת תל אביב עבודה סוציאלית לתואר ראשון. לאחר שסיימתי את הלימודים טסתי לראשונה בחיי לטיול בארה"ב – מהחוף המזרחי לחוף המערבי. תואר שני בעבודה סוציאלית עשיתי בניו יורק, אליה עברתי עם בעלי ושניים מילדיי במסגרת עבודתו. לאחר הלימודים עבדתי בניו יורק במשך שנה כעובדת סוציאלית.

כבר מילדותי רציתי להיות עובדת סוציאלית. בחרתי במקצוע הזה כי אני אוהבת לעזור לאנשים, עסקתי במקצוע הזה כ-40 שנה בתפקידים שונים כעובדת סוציאלית באגף הרווחה בעיריית רמת השרון. עבדתי עם אוכלוסיות מגוונות ובשנים האחרונות לעבודתי בקשישים, ביניהם ניצולי שואה. פיתחתי תוכניות בעיר שמקרבות בין הדור הצעיר לדור המבוגר, עליהם גם זכיתי בפרסים.

גם היום , בפנסיה, אני ממשיכה לעבוד ומעבירה סדנאות לאוכלוסיית הגיל השלישי. אני מאוד נהנית מעבודתי וגם מפעילות התנדבותית שנותנת לי הרבה משמעות. הלימודים עזרו לי להתפתח מבחינה מקצועית ואישית.

יש לי הרבה תחביבים – אני אוהבת לרקוד, לשיר, לשחות ולהתעמל. הספורט תופס חלק גדול מחיי.

נישואין ובניית משפחה

התחתנתי עם בעלי גיל בשנת 1976 בבית כנסת בנוכחות משפחה וחברים של ההורים – חתונה צנועה. עם החברים שלנו חגגנו את נישואינו במסיבת ריקודים בערב אחר. לא הייתה בימינו מסיבת רווקות או רווקים, ואת שמלת הכלה שלי קיבלתי מקרובת משפחה שלי. גם התאפרתי בבית לבד בעזרתה של אמי.

נולדו לי ולבעלי שלושה ילדים, שני בנים ובת. כיום יש לנו שלושה נכדים. שני נכדיי הגדולים, בני ה-12.5 ו-10 גרים לידינו באותה שכונה כך שאנחנו מתראים לעיתים קרובות.

הזוית האישית

סבתא לאה: אהבתי מאוד לשבת עם מיקה ולספר לה את סיפור ילדותי, את הווי החיים שלנו בשכונה ובמשפחה. על אף פערי הדורות, שמחתי שנכדתי גילתה עניין וסקרנות. בנוסף, דיברנו על ערכי המשפחה שחשובים לי שיעברו לדורות הבאים.

מיקה הנכדה המתעדת: זה נתן לי ללמוד יותר על המשפחה ועל הסיפורים של סבתי על משפחתה, על משחקים שהיא שיחקה בעבר. להכיר יותר טוב את חייה בעבר בחו"ל ובארץ.