מאגר סיפורי מורשת

שם האב: שמואל

שם האם: שרה לבית פרוכטמן

אלמנתו של שאול גוזמן ז"ל

ילדות בכפר

בית הוריי- עד הגיעה לגיל שמונה היו חיי המשפחה של חנה טובים וללא אירועים מיוחדים. אביה היה סוחר עורות ואִמה דאגה לענייני הבית והילדים.

חנה ודוד, אחיה הבכור נהגו לשחק יחד, מפעם לפעם התקוטטו כדרכם של אחים ובעיקר אהבו אחד את השנייה ודאגו זה לזה. היא זוכרת את הטיולים ברחבי הכפר ובשדות עם סבא יוסף שהתקיימו בשעות אחר הצהריים ובשבתות כאשר הסב התפנה מעבודת החייטות.

"סבתי תהילה נפטרה לפני שנולדתי ומאז שסבא התאלמן," אומרת חנה, "היינו אנו, נכדיו, כול עולמו. אימא שלי הייתה בשלנית מעולה ודאגה גם להאכיל את סבא, לקראת סוף השבוע היא נהגה להכין גפילטע פיש בטעם חריף-מתוק, מרק וחמין לשבת ואפתה עוגות שמרים נפלאות."

חג הפסח- אחת מחוויות הילדות הזכורות לה קשורה בחג הפסח. בטרחה וההכנות שהיו בבית לקראת החג, נטלו חלק כל בני הבית. אם בניקיונות ואם בהכשרת הכלים שהורדו מהבוידם במי הבאר של הכפר.

היא זוכרת שסביב הבאר הייתה תכונה רבה של יהודים שבאו לשאוב מים והנה קם כל צעקה כאשר הגויים השליכו לתוך מי הבאר נתחי בשר חזיר. עקב כך נמנעו היהודים להשתמש במימיה ונאלצו לכתת את רגליהם ולהביא מים בדליים ממעיין מרוחק.

לכבוד ארוחת ליל הסדר ערכו בבית שולחן חגיגי, אמה הכינה כופתאות טעימות ואביה מילא את כוסו של אליהו הנביא ביין. חנה מספרת שכאשר סיימו ליטול ידיים ושבו אל השולחן, ראתה לנגד עיניה את דמותו של הנביא לוגמת טיפה מהיין. הדבר הפליא אותה, "מדוע הוא שותה רק טיפה אחת?" שאלה את אמה, "מדוע אינו שותה את כל הכוס לרוויה?"

אמה הנבונה הסבירה לה שלנביא אליהו מצפה לילה ארוך שבמהלכו יפקוד את כל בתי היהודים בעולם, וכי למרות שבכל בית יהודי מצפה לו כוס יין, הוא מסתפק בטיפה אחת ומברך את בני הבית.

מלחמת העולם השנייה

כיבוש פולין- עם כיבוש חלקי פולין שהוחזקו על ידי ברית המועצות, ביוני 1941, החלו יחידות השמדה מיוחדות בשם "איינזצגרופן" לפעול בשטחים אלה בהרג שיטתי של יהודים, לרוב ליד בורות ירי, ובמקרים רבים בסיוע פעיל של גורמים לאומנים מקומיים. עד להקמת מחנות ההשמדה ומיסוד ההשמדה בגז, כבר נמחו קהילות שלמות מעל פני האדמה.

בחודש ינואר 1942 החלו הנאצים ליישם את "הפתרון הסופי של בעיית היהודים" והקימו לשם כך את מחנות ההשמדה. הראשונים שנשלחו למחנות היו יהודי פולין. מתוך אוכלוסייה של שלושה מיליוני יהודים לפני המלחמה, שרדו רק כשלוש מאות ושמונים אלף יהודים לאחריה.

השכנים הטובים- הגזרות והאיסורים שהטילו הגרמנים על היהודים בערים הגדולות חלו גם על היהודים בכפרים. בצו השלטונות ענדו בני המשפחה את הטלאי צהוב ואביה נאלץ לסגור את בית המסחר לעורות. עם התגברותן של השמועות על מעשי ההרג שבצעו הגרמנים, הגיעו מספר שכנים לבית הוריה והזהירו אותם מפני הבאות.

אביה הגיב על דבריהם בביטול ואמר, "אמנם אנחנו יהודים, אך אין סיבה להרוג אותנו, אנחנו לא מרמים אף אחד, אך השכנים התעקשו ואמרו לו, "עליכם לברוח מהר, גם אם לא יהרגו אתכם מחר, יהרגו אתכם בשבוע הבא. זה מה שהגרמנים עושים, הם הורגים יהודים."

הבריחה מפוגצ'וב- משמעותם והשלכותיהם של הדברים הקשים שנאמרו באותו יום, לא הותירה בידי הוריה זמן או ברירה והם החליטו להימלט מפוגצ'וב. היה זה בחודש פברואר בשנת 1942 באחד מימי החורף הקרים, שלג כבד ירד וכיסה את הכפר וסביבותיו בהררי לובן.

באישון לילה העירו ההורים את חנה ודוד והלבישו אותם בבגדים חמים, הם לקחו עמם מחליקיים ומעט ציוד ויצאו את ביתם. כל הלילה בוססו בשלג ולעת בוקר הגיעו לעיירה קטנה ונשארו בה כמה ימים. משם המשיכו במנוסתם כשמטרה אחת עומדת לנגד עיניהם, להתרחק מהגבול ולהעמיק לתוככי רוסיה.

הם הגיעו לכפר בשם סרג'יורקה וגילו שהשמועות על מעשי הטבח של הגרמנים מתייחסות לעיירה שעד לפני ימים מספר שהו בה. אחרי כמה שעות של שהייה בכפר הסכים אחד האיכרים להעסיק את אביה והקצה להם מקום ללון בחצר המשק.

המעצר והחקירה- סיורים של חיילים גרמנים נערכו כמעט מדי יום באזור, אנשים ללא תעודות נעצרו ונכלאו ואת היהודים שנתפשו הוציאו להורג ללא משפט.

"ביום בו נכנסו חיילים גרמנים אל הכפר סרג'יורקה ודרשו שנציג בפניהם תעודות ידענו שגורלנו נחרץ. נלקחנו לחקירה במפקדה שהייתה בעיר הסמוכה והלכנו ברגל בעקבות החיילים. בדרך עברנו באחד הכפרים והורשנו לנוח מעט. ראיתי סביבי את ילדי הכפר מתרוצצים ומשחקים ואמרתי בלבי, הילדים הרוסים האלה יחיו, ואילו אני, בשל היותי יהודייה אמות ולא אראה עוד אור יום. אבי קרא כנראה את מחשבותי ולחש באוזניי, 'אל תדאגי, אני אומר להם שאנו פולנים.'

"לאחר מכן המשכנו בדרכנו לעיר וכל אותה עת חשתי שהולכים לצדי שני מלאכים ששומרים עלי לבל יאונה לי כל רע. הגענו למשרדו שלהמפקד הגרמני ואותי, הקטנה, חקרו ראשונה.

"המפקד פנה אלי בגרמנית ושאל לשמי. אמרתי שאיני מבינה אותו אף שהבנתי כל מילה. חקרו את אחי ואת הוריי וגם הם הגיבו כמוני. המפקד כעס וציווה על החיילים להוריד אותנו למרתף ולהמשיך בחקירה עד שיתבררו העובדות על אודותינו. לא פחדתי, הרגשתי בטוחה עם בני משפחתי ועם המלאכים שלי.

באותו לילה נתפסה בידי הגרמנים פרטיזנית אחת וגם היא הובאה לחקירה. הייתה זו בחורה צעירה ואמיצת לב מאין כמוה. היא העדיפה להתאבד ולא לגלות להם סודות על חבריה למחתרת. במהלך חקירתה ביקשה הצעירה לגשת לשירותים ותלתה את עצמה. המקרה הקשה הזה עורר בלבי סערה וחששות מפני הצפוי לנו. בשעות הבוקר נכנסו חיילים למרתף ואמרו לאבי, אנחנו נבדוק אותך ואת בנך, אם יתברר שאתם יהודים נהרוג אתכם. אבא הביט בהם ואמר בביטחון, 'אנחנו לא יהודים, אנחנו פולנים, בואו תבדקו אותנו.' הנימה בה אמר את הדברים גרמה להם להאמין לו והם ויתרו על הבדיקה הגופנית שתכננו לבצע.

חלפו כמה רגעים שהיו בעיניי ארוכים כנצח ובסופם הוחלט לשחרר אותנו. ללא ספק היה זה נס משמיים. חזרנו לכפר והודינו לאלוהים על מזלנו הטוב."

סיפורו העצוב של אבי שמואל- "באחד הימים פגש אבא בפרטיזנים שעברו בשדה בו עבד, הוא שוחח עמם דקות ספורות והם הלכו לדרכם. כעבור יום או יומיים הופיעו בשדה שני חיילים גרמנים והודיעו לו שעליו לבוא עמם לחקירה מפני שהוא חשוד כפרטיזן. בדיעבד התברר שאחד הכפריים ראה אותו משוחח עם הפרטיזנים והלשין עליו.

"הגרמנים החזיקו באבא במשך חצי שנה ובארבעת החודשים הראשונים לשביו, לא ידענו מה עלה בגורלו. אמי הלכה לחפש אותו בכפרים הסמוכים ואף הרחיקה לכת לכפרים רחוקים, היא פגשה איכרים ושאלה על אודותיו, אך איש לא ידע לומר לה היכן הוא נמצא והאם הוא חי או מת.

במהלך חיפושיה הגיעה אימא לאחד הקולחוזים ופגשה שם פליטים יהודים מהונגריה שדיברו יידיש. הם הציעו לה לחדול מחיפושיה אחרי בעלה ולהפסיק לשוטט בשדות. אך אימא לא הרפתה ובדרך לא דרך גילתה שאבא נמצא בעיר בשם גרוכומבוך במרחק של יותר מ-60 קילומטרים מהכפר סרגיורקה.

הידיעה המשמחת לא סיפקה אותה והיא החליטה ללכת לבקר אותו. איני יודעת כיצד עשתה את הדרך הארוכה אל העיר, רק זאת שנטלה עמה מזון עבורו ויצאה לדרך. הוריי הצליחו להיפגש פעם נוספת. בפגישה השנייה שנערכה כחודש ימים לאחר המפגש הראשון ביניהם, אימא השכימה קום ולקחה עמה את אחי דוד."

הייתה זו הפעם האחרונה בה ראו האם ובנה את האב בחיים. לאחר מספר ימים הוא הוצא להורג כשעל חזהו רשומה כתובת "יהודי פרטיזן". כשהידיעה על גזר דינו האכזרי ועל מותו על לא עוול בכפו הגיעה לאמה עלו חששות כבדים בלבה והיא ביקשה כי לא יופץ ברבים שאבי המשפחה הואשם כפרטיזן.

חוויות מבית הספר- עד ימי הפלישה הגרמנית לרוסיה למדו חנה ואחיה בבית ספר רוסי. היא הייתה תלמידה מצטיינת והמורים אהבו אותה משום כך. את המורה מריה היא זוכרת במיוחד מפני שקראה לה בטעות מרינה בעת שהצביעה וצעקה "יא, מרינה, אני, אני." בכל פעם הייתה המורה אומרת לה, "אני מריה," וחנה הייתה משיבה, "אני יודעת את התשובה לשאלה, אני רוצה לענות."

זכור לה שבעת שיעור חקלאות בגינת בית הספר ניגש אליה המנהל והעיר כבדרך אגב, "לך ולאחיך דוד יש ראש יהודי." היא לא ענתה לו ורק הנהנה בראשה מפני שחששה ולא רצתה שייוודע שהם יהודים. באותם ימים נהגה לומר שהם פולנים והקפידה להסתיר את יהדותה.

היא הייתה ילדה חברותית אף כי מותו של אביה העציב אותה במשך שנים רבות.

אחד האירועים המרגשים שחוותה באותם ימים, היה כאשר הוזמנה לכנס תלמידים מצטיינים מכל רחבי המדינה. הכנס היה אמור להתקיים בקרמלין במוסקבה ובמהלכו נקבע מפגש בין התלמידים לבין מנהיג העל של האומה הרוסית, סטאלין. הכנס בוטל לאלתר כשהגרמנים פלשו לרוסיה, ובמקביל לאירועים אלה, הופסקו לימודיה של חנה אחרי ארבע שנות לימוד.

שלהי המלחמה

כניעת גרמניה- בראשית שנת 1944 החלו כוחות הצבא האדום להתקדם לתוך אירופה, כשהם הודפים את הגרמנים ומשתלטים ומשחררים את מדינות מזרח אירופה מהכיבוש. בחודש אפריל בשנת 1945נפגשו הכוחות הסובייטים עם הכוחות האמריקניים והבריטיים בגרמניה על גדות הנהר אלבה, ובמאי 1945 נכנעו הגרמנים והמלחמה הסתיימה.

"נשארנו בכפר מפני שלא היו לנו תעודות ולא היה לנו לאן ללכת. השלטונות הקומוניסטיים העמידו למשפט את משתפי הפעולה עם הנאצים וביניהם הועמד למשפט גם הרוסי שהלשין על אבי. זכור לי שאמי נקראה לבוא לבית המשפט ולהעיד נגדו.

"כשאמי נסעה לעירייה כדי להסדיר את עניין התעודות שלה ושלנו, היא נשאלה, 'מה הלאום שלך ואיפה נולדת?' אימא הודתה שאנו יהודים והופתעה לשמוע מהפקידים שיש בעיר יהודים כמוה. היא הייתה משוכנעת שכול היהודים בעולם נרצחו בידי הגרמנים.

"כשהתעודות החיוניות הגיעו לידנו פנתה אימא ליהודים אחדים ממוצא פולני וביקשה להצטרף אליהם בדרכם למולדתם פולין."

ציונות הלכה למעשה

החיים ב"קיבוץ"- באותם ימים הכירה אמה גבר ממוצא גרמני והשניים נישאו. בעלה של האם לא רצה לגדל את חנה, ולכן, בהיותה בת 12 נקלטה בחברת ילדים של הסוכנות היהודית והג'וינט שנקראה "קיבוץ".

הילדים התגוררו בבית ילדים בתנאי פנימייה, למדו עברית, יצאו למחנות ביערות ועסקו בספורט. חנה מספרת שהייתה המצטיינת מבין חברותיה בקפיצה לגובה.

המדריכים ב"קיבוץ" הנחילו לבני טיפוחם ידע בתולדות הציונות וסיפרו להם על הנעשה בארץ ישראל, שהייתה בימים ההם תחת שלטון המנדט הבריטי. חלומם המשותף של כל דיירי ה"קיבוץ" – מבוגרים וצעירים כאחד, היה לעלות ארצה, אך בשל מגבלות הספר הלבן, לא התאפשר הדבר.

העלייה לארץ- לאחר הקמת המדינה החלום התגשם, המשפחה התאחדה ועלתה לארץ. אחרי שהות קצרה במעברה, עברה המשפחה לבית עולים בנתניה. תהליך הקליטה בארץ לא היה קל עבורה.

"היינו מחוסרי אמצעים והאוכלוסייה הוותיקה בארץ, לא האירה לנו פנים. למזלי היו בארץ בני משפחה שהתגוררו בזיכרון יעקב, אשר קיבלו אותי בזרועות פתוחות."

נישואים והקמת משפחה

ההיכרות עם שאול- את שאול גוזמן ז"ל הכירה חנה בהיותה בת 16 באירוע משפחתי. הוא הזמין אותה לרקוד עמו ובסוף הריקוד נשק לה. אמה ראתה את הבחור החצוף נושק לה והתרעמה בפניו על התנהגותו המביכה, אך הוא השיב לה בחיוך ואמר, "אין דבר, הכול נשאר במשפחה."

"באותו ערב, טרם ידעתי על כוונותיו הרציניות של שאול כלפי, איך יכולתי לדעת? כשהוא חיזר אחרי והפגין את אהבתו הרבה בכל הזדמנות, התבהרה לעיניי התמונה ולבי היה שלו."

חנה ושאול נישאו ב- 17.2.1952. אחרי החתונה התגורר הזוג הצעיר בדירה ברחוב באזל בתל-אביב. חנה עבדה כמטפלת בבית ילדים ושאול עבד כנהג מונית. חלק ניכר מזמנו נאלץ שאול לבלות במוסכים עד שפרש מעיסוק זה ומצא עבודה אחרת. הוא ביקש מחנה להפסיק לעבוד ולהיות בבית. "באותם ימים," היא אומרת, "מרבית הנשים היו עקרות בית."

זיכרון מתוק- למרות שחלפו שנים רבות מאז שעבדה בבית הילדים, היא זוכרת שפעם בשבוע היה עליה לרחוץ את כל הילדים ולהלביש את כולם בפיג'מה נקייה. "הם היו מחכים לי במיטות ואני עברתי מאחד לשני ממיטה למיטה, חיבקתי אותם ושרתי להם. אלה היו רגעי שמחה וסיפוק שלא אשכח לעולם."

אֵם ועקרת בית- בשנת 1954 נולדה בתם הבכורה תמר, לתמר ולבעלה אהרון, שני ילדים.

שמוליק נולד בשנת 1957, הוא סיים תיכון מקצועי וכיום מנהל משרד חקירות. לשמוליק ולרעייתו סימונה, שלושה ילדים.

בן הזקונים, חיים נולד בשנת 1968. לו ולרעייתו ורד שלושה ילדים. חיים למד במכללה והוא בעל תואר ראשון, הוא עובד עם שמוליק במשרד החקירות.

"תפקידַי כאם וכעקרת בית היו רבים. שאול עבד ופרנס אותנו, ואילו אני חינכתי, בישלתי, ניקיתי ודאגתי שיהיו תלמידים טובים, שיגדלו להיות בני תרבות ובעלי ערכים. עברתי עמם חוויה מתקנת לימי ילדותי ונעורי האבודים. חינכתי אותם לאהבת הארץ, הם אהבו לטייל איתי, יצאתי איתם לפיקניקים בגן העצמאות והלכנו להתרחץ בים. מידי ערב אחרי המקלחת נהגתי להקריא להם סיפור ונהניתי יחד איתם מכל רגע שהעברנו יחד.

הבילויים המשפחתיים לאורך השנים נסבו על טיולים ברחבי הארץ, ובדרך זו גם ביקרנו חברים וגם חגגנו אירועים, כמו בר המצווה של הבן הגדול. כשהצעיר הגיע לגיל מצוות טיילנו עמו ברחבי אירופה.

חנה לא רכשה השכלה פורמאלית מסודרת וכפיצוי השתתפה בקורסים והעשירה את ידיעותיה. היא למדה פסיכולוגיה לגיל הרך ועברה קורס מקצועי למניקור ופדיקור.

המעבר לרמת-גן- שאול וחנה שאפו להחליף את דירתם בדירה גדולה יותר, אך מחירי הדירות בתל-אביב היו גבוהים מדי עבורם. זו למעשה הייתה הסיבה בגינה החליטו לעבור לרמת-גן בשנת 1972.

את שעות הפנאי אני מעבירה במגוון של פעילויות מהנות לגוף ולנפש. אני מאזינה להרצאות, שרה ורוקדת ריקודי עַם במועדון, מלבד זאת אני מתעמלת ולומדת אנגלית וכמובן מבלה זמן איכות עם נכדַי.

בעבר גם התנדבתי במסגרות של ויצ"ו ונעמת.

את הסיפור ניתן למצוא גם בפורטל רמת גן