מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל, נולדתי בווינה אוסטריה בתאריך 2.11.1936, להוריי חנה ואליהו ברוייר. כשהייתי בת שנתיים, הייתה לי דלקת באוזן הימנית, והוריי לקחו אותי לביה"ח בווינה, שם שכבתי זמן מה. כשהגרמנים נכנסו לווינה הוריי נאלצו להוציאו אותי מביה"ח, ויחד כל משפחתי ברחה לברטיסלבה.

אבי ז"ל, יחד עם חבר נוצרי ויהודי, נסעו זמן מה לפני, היו בדרך למקום המסתור, ובדרך הם נתפסו ע"י חייל גרמני ביערות ברטיסלבה, הם הוכנסו לבית הסוהר. בלילה בא שומר בית הסוהר ובקש מאבי תעודת זהות, והוא זיהה את שמה של אמי חנה, ובגלל שהכיר אתה הוא החליט לעזור לאבי לברוח. הא סיפר לאבי כי למחרת ישלחו את כל היהודים למחנות. אבי התעקש שיצילו לא רק אותו אלא גם את חברו היהודי שהיה אתו.

לפנות בוקר הגיע החייל הגרמני ואמר לאבי קח את חברך היהודי, ותברחו לפני הגירוש. אבי וחברו יצאו הגיעו לדנובה, אבא התקשר לאימא שהיא תיסע מיד עם הילדים, היינו חמישה אחים, יוסף, יהודית, עליזה מילכה ואני. אבי בקש ממנה שאפילו שלמחרת, זהו יום שבת, עליה לנסוע מיד ולא להתעכב, כיוון שפיקוח נפש דוחה שבת. לבסוף אמי חיכתה עד יום ראשון, היא עלתה לרכבת, ואותנו היא הלבישה לפחות שתי שכבות של בגדים, כדי שלא יזהו אותנו כנמלטים, לא לקחנו מאומה, רק אוכל לבריחה.

הגענו לברטיסלבה, ליד נהר הדנובה, ושם כמה בחורים יהודים מתנועת בית"ר ארגנו אותנו באניית חופים קטנה, פנצ'ו, וכל מי שרצה לעלות לארץ ישראל, הודיעו לא שיעלה לאנייה. כמובן שהתשלום היה גבוה, ואבי דאג לכך מראש.

התחלנו לשוט לאורך הדנובה, ועצרנו כל פעם במקום שאפשר היה לקנות אוכל וצידה להמשך משם. הגענו למקום מסוים, והאנייה, שהייתה ישנה מאוד, התנפצה, אבל בזכות זה שהייתה קטנה אנחנו ניצלנו, והיא לא גרמה לטביעה של הנוסעים. אניות גדולות יותר, לא צלחו את הדרך כיוון שנתקלו במוקשים שגרמו לטביעתם.

התנגשנו בסלעים של אי, שנקרא כמילי ניסי, שם שהינו עשרה ימים, והאנשים כל הזמן הבעירו אש כדי שיזהו אותנו, כיוון שהאי היה שומם וריק מאדם. שלושה בחורים מהאנייה התנדבו לצאת אל הים עם סירה שנותרה באנייה, לנסות לחפש עזרה. אווירון שחג מעליהם זיהה שהם מבקשים עזרה, ואז נשלחו סירות כדי לחלץ אותנו. בתחילה חשבו שייקחו רק את הילדים והנשים, אך לבסוף כולם נלקחו כ- 500 איש.

הגענו לאי רודוס, העבירו אותנו למחנה ולקסרקטין סגור ברודוס, ואחר כך למחנה מעצר בדרום איטליה. את הילדים חילקו למשפחות יהודיות שיאמצו אותם. אני לא רציתי להיות לבד עם המשפחה המאמצת. לבסוף, שתי נשים מבוגרות הסכימו לקחת אותי ואת אחותי מילכה שהייתי קשורה אליה.

אחותי הגדולה יותר, עליזה נלקחה למשפחה אמידה מאוד, הייתה לה אומנת, מורה פרטית שלמדה אותה איטלקית. אחותי עליזה ממש שמנה מהטיפול בה, כי פטמו אותה עם אוכל. לאחר זמן אספו את כולנו מהמשפחות המאמצות, כיוון ששמענו שהגרמנים מתקרבים לאזור ולכן צריך שוב לעזוב במהירות את המקום לברוח. אחותי עליזה רצתה להישאר עם המשפחה שאימצה אותה, אבל הוריי לא הסכימו, והיא הצטרפה אלינו למחנה. במחנה, היו תנאים של צמצום וגם אחותי עליזה ירדה במשקל לאחר תקופה טובה אצל המשפחה המאמצת. מהמחנה, לאחר כמה שנים, העלו אותנו לאנייה, וכך אחרי מסע ארוך הגענו בשנת 1944 לחופי הארץ.

הקליטה בארץ

כשירדנו מהאנייה לקחו את כל הילדים, בנות בנפרד ובנים בנפרד, העלו אותנו למכוניות וחלקו אותנו בין מוסדות. אותי ואת אחיותיי הביאו ל"בית צעירות מזרחי" בתל אביב, כיוון שהיינו דתיים, וביום למחרת, לקחו את אחיותיי והעבירו אותן ל"בית צעירות מזרחי" בירושלים. אני התגעגעתי כל הזמן להורים, ובכיתי המון.

על אף כל התלאות, התחתנתי עם בעלי אלי, הגענו לקריית גת כאן היה מנהל מפעל, והקמנו משפחה. נולדו לי שתי בנות. רבקה, שגרה באשדוד ורונית, שגרה סמוך אליי בקריית גת. יש לי שישה נכדים ושמונה נינים.

רחל ובעלה

הזוית האישית

רחל: חשוב לספר לנוער היום את כל מה שעברנו כמשפחה יהודית בתקופת השואה, אמנם הייתי קטנה, אבל הסיפור הוא חלק מהחיים שלי.