מאגר סיפורי מורשת

שמי שלום צארום, נולדתי בשנת 1952 בירושלים. גרנו בשכונת קריית משה. כמו שכונות רבות של אותה תקופה, "כולם הכירו את כולם". נקראתי על שם סבי מצד אבי, הרב שלום חיים צארום, רב תימני שנולד בירושלים בשנת 1893 וגדל בעיר העתיקה.

סבי הקים במרכז ירושלים, בשכונת משכנות, בית כנסת פרטי מעל ביתו – בית כנסת נווה שלום. בנוסף להיותו רב, הוא היה גם סופר סת"ם (ספרי תורה, תפילין ומזוזות). הייתה לו כתיבה מעולה ומדויקת, ולכן כתביו היו בעלי ערך רב.

סבא שלום חיים צארום כותב ספר תורה, בבית הכנסת שמעל ביתו

אבי, יוסף צארום, היה החזן של בית הכנסת ולכן נאלצתי ללכת אחריו בכל יום שבת בבוקר בשעה שש וחצי משכונת קריית משה במערב העיר עד לשכונת משכנות במרכז העיר. שעה וחצי של הליכה, בעוד כל חבריי ישנים שנת ישרים. אחרי התפילה היינו יורדים לביתו של סבי לאכול ארוחה תימנית, שהייתה פיצוי על ההליכה הארוכה, ולומדים יחד עם סבי דף גמרא.

בשכונה בה גדלתי היו כל הדלתות פתוחות, נכנסנו ויצאנו מבתי השכנים כאילו זה היה ביתנו. יחסי השכנות היו מאוד קרובים. הבית היה תמיד מלא חום, אהבה ואוכל טעים שהכינה אמי.

המשפחה של סבתה יונה עלתה ארצה מצנעא שבתימן בשנת 1908 וגרה בשכונת משכנות בירושלים. ביתם היה קרוב מאוד לבית הכנסת של סבא שלום חיים צארום וסבי יהודה קהתי נהג להתפלל בבית הכנסת הזה. סבי יהודה היה איש קטן ממדים ובעל שפם מרשים. הוא היה סוכן סיגריות אותן הפיץ ומכר לחנויות בירושלים.

משפחת קהתי משנות ה-20 של המאה הקודמת. אמי יונה היא הילדה שיושבת על ברכי אמה מימין

אבי יוסף היה איש מאוד חרוץ ומסור לעבודתו. הוא היה טוב לב ועסק בין היתר בגמילות חסדים. אמי היתה מרכז המשפחה, אישה מאוד דומיננטית, חרוצה וחמה. אחותי הגדולה עפרה גדולה ממני בשש שנים ואחותי הקטנה מיכל, קטנה ממני בשתיים עשר שנה. כולנו גרנו יחד בדירת שני חדרים קטנטנה.

ביליתי שעות רבות במשחקי חצר עם חברים. להורים לא היה חשש מכך שאנחנו משחקים שעות רבות בחוץ. כמובן שלא היו מחשבים, לא היו טלפונים ולא טלוויזיה, ונאלצנו להמציא לעצמנו המון משחקים.

יונה ויוסף צארום

סיפור האהבה בין סבא לסבתא

כשאני וסבתא היינו בכיתה י"א בתיכון, היינו בשני בתי ספר שונים, סבתא הייתה מצטיינת בלימודים ואני הייתי תלמיד בינוני ולא היה כל כך אכפת לי. בכל יום שישי הלכנו לרקוד ריקודים סלונים ושם בעצם הכרתי אותה. התאהבתי בה ממבט ראשון, היא היתה בעיניי כל כך יפה, מיוחדת ומרוחקת. אך חברי אדגר הקדים אותי והם נהיו זוג. הייתה לי סבלנות לחכות עד שהם יפרדו, אני ידעתי שזה יקרה. הם נפרדו אחרי מספר חודשים. באותו יום בו הם נפרדו היא באה אליי לדבר על הפרידה. היא ראתה בי ידיד. היא הייתה מאוד עצובה ואני ניחמתי אותה. בשבילי זה היה מעולה, ככה הייתי באמצע בין סבתא לאדגר. תוך זמן קצר אני וסבתא נהיינו חברים טובים מאוד. האהבה בנינו הלכה והתפתחה. וככה התקרבנו מאוד ונהיינו זוג. באותה תקופה הייתי עדיין שובב ומאוד אימפולסיבי, וסבתא ידעה תמיד לעזור ולהרגיע כשצריך.

כשהייתי בסוף כיתה י"א המנהל קרא לי למשרדו. המנהל שלי היה איש מאוד נחמד, חשבתי שהוא ינזוף בי וישחרר אותי, אך לא זה מה שקרה. הוא אמר לי שהוא לא מעלה אותי לכיתה י"ב. באותו רגע כל עולמי חרב עליי. כל כך התביישתי וכעסתי, וכך מצאתי את עצמי קם ויוצא ממשרדו בטריקת דלת עזה. סבתא, שחיכתה לי על מדרגות בית הספר, הבינה מיד מה קרה והחלה להרגיע אותי. לקח לי כמה ימים להתאפס על עצמי. באותם הימים לא דיברתי עם אף אחד, כל כך התביישתי כי כל תלמידי התיכון הכירו אותי. הייתי מאוד פופולרי. אחרי אותם ימים של התאפסות, הבנתי שבשנה הקרובה אצטרך להשקיע הרבה יותר. וכך בשנה השנייה שלי בכיתה י"א הפכתי מצטיין בלימודים. עברתי מהפך של ממש. סיימתי את התיכון שלי בהצלחה רבה, והכל בזכות סבתא.

מאז אנחנו תמיד ביחד – כבר 55 שנה. עברנו המון חוויות ביחד, גם בארץ וגם בחו"ל, גם בזמן מלחמה וגם בזמן שלום. תמיד שמרנו על האהבה שלנו, גם כשהיו לנו קשיים ומשברים. שמרנו אמונים זה לזו באופן מוחלט.

*מצורף כאן סיפור רומנטי שכתב סבא על סיפור אהבתם של סבתא וסבא שיכול אולי להמחיש מעט את הרגש:

12 פברואר 2017

"במחסן שמתחת לביתם הצטבר אוסף עצום של חפצים, רובם מונחים על גבי מדפי מתכת לאורכם של הקירות, חלקם בתוך ארגזים וחלקם על הרצפה, ארוזים בשקיות פלסטיק. חפצים שנאספו במשך עשרות שנים, היסטוריה משפחתית ממש. כלי בית שיצאו מהאופנה, מנורות שידעו ימים יפים יותר, כלי חשמל שנס ליחם, כלי עבודה שקהו וכהו, חבילת תמונות ממוסגרות עטופות ביריעת ניילון עבה, אפילו זוג אופניים ישנות שהחלידו. כמו מרבית החפצים שהיו שם, המחסן הזה זכה לביקורים נדירים וכמעט נשכח קיומו.

כבר זמן מה מתכנן שמוליק לעשות שם סדר. הוא דחה זאת חודשים רבים אבל היום ירד לשם, מיד לאחר ארוחת הבוקר. הוא פינה לעצמו את כל שעות הבוקר. הוא לא דמיין שתהא זו משימה כמעט בלתי אפשרית. הוא פתח את הדלת והדליק את האור. נורת האגס שתלויה מעל הפיצה אור זהוב, מלטף את שכבת האבק שעטפה את כל מה שהונח שם. קורי העכביש תלויים כתחרה קרועה ושחורה בפינות הקיר וריח הטחב ממלא את החלל. הסתכל סביבו. לרגע פנה לצאת, אבל חזר בו והפשיל שרווליו.

הוא החל לפרוק את החפצים שהיו ערומים על המדפים שמימין לדלת המחסן. היו שם בעיקר כלי מטבח ישנים, סירים, סטים של צלחות, קערות קרמיקה, סכו"ם וארגזים ובהם כוסות וספלים. הוא עלה על סולם והוריד מהמדפים העליונים ארגזים ובהם סטים לאוכל שקיבלו לחתונתם לפני ארבעים שנה. חלקם חדשים לגמרי. "חנות" שלמה יש שם. הוא ניסה לא פעם לשכנע את ילדיו שזה עתה נישאו או נכנסו לדירה חדשה, לאמץ חלק מהסחורה, ללא הועיל.  

"אבא אל תיעלב, אבל את הענתיקות האלה אנחנו לא מכניסים הביתה", אמרו.

הוא הוציא את החפצים אל מחוץ למחסן, ואיבק את האריזות. 'הייתי צריך מסיכת אב"כ', חשב. שעה ארוכה ניסה למיין חפצים למסירה, ולא הצליח להחליט.

"בלה, את מוכנה לרדת לרגע?"  קרא לה דרך הנייד, "אני חייב להתייעץ איתך". היא הגיעה מתנשפת ורוטנת על כי הפריע לה באמצע הבישול, מתבוננת בחפצים שהניח בצד. "דווקא זה מה שמפריע לך? אני הייתי זורקת את הגרוטאה הזו (הצביעה על האופניים) וגם את ארגז הכלים המיותר הזה".   

'ממנה כנראה לא תגיע הישועה' חשב, והחליט לדחות את ההחלטה הגורלית. הוא שב לאבק את כל מה שהוציא אבל אז החזירם חזרה למחסן, רק בסדר שונה. לכשסיים עמד ממול, שתי ידיו על מותניו, והבחין כי באורח פלא הקיר האפור, המאובק, הפך להיות צבעוני. הצלחות, הספלים והקערות שהתמרקו, העניקו לו עתה שלל צבעים. הוא חייך, כיבה את האור וידע שישוב.

למחרת החליט לפרוק את הארגזים שהיו ערומים זה על זה וצמודים לקיר שממול לדלת. הגב כבר רמז לו כי עליו להוריד את הקצב. הוא הצליח לחלץ החוצה שלושה ארגזים מלאים אלבומים וצילומים בתפזורת והחל למיין אותם. חלק מהצילומים נדבקו זה לזה, צילומים בצבעים דהויים, צילומים בשחור לבן בני ארבעים, חמישים שנה, לפחות. הוא חלף על פני השנים: ידידים שהיו ואינם, בני משפחה שאיבדו כל קשר, ותמונות נוף שלא מצליחות לרענן לו את הזיכרון.

לפתע הבחין בה וליבו החסיר פעימה. הוא זכר את הצילום הזה היטב, אבל לא ראה אותו עשרות שנים. לא ידע היכן נעלם. צילום בשחור לבן שנראה לו תמיד צבעוני. הוא התרומם ברגל כושלת, נשען לאחור אל הקיר מבלי להסיר ממנה את מבטו. היא הייתה אז כבת שבע עשרה. ישובה על ספסל בגינה הציבורית, רגליה משוכלות על הספסל, ידה האחת על המשענת, ובשנייה אוחזת פרח יסמין לבן מול אפה. שיער ראשה השחור גולש על כתפה מסביב לפרופיל מושלם, צח כשלג. אפה ושפתיה כאילו עוצבו בידי אומן ומבטה בוהה לנקודה רחוקה, רחוקה. היא לבשה חולצה קיצית בהירה שזורה בפרחים קטנטנים, ומכנסים צמודים לבנים, מתוכם בוקעות כפות רגליה הקמורות, עטורות בסנדלים. יפה הייתה מכל מי שהכיר בימי חייו. יפה ומרוחקת. לא יכול היה להסיר ממנה את מבטו, ולפתע שב במרחבי הזמן אל הרגע ההוא. ליבו פעם כמו פעם. הוא הרגיש את פעימותיו מתעצמות והוא מתמלא שוב באותה תחושה נפלאה ומייסרת של אהבה ללא גבולות אל משהו נשגב, על טבעי, אלוהי. אגלי זיעה דגדגו את רקתו. אט אט כופף את ברכיו וגלש בגבו לאורך הקיר עד שהתיישב על הרצפה. הוא זכר את אותו הרגע לפרטי פרטים, התקרב וצילם את פניה, לאחר מכן עמד בצידו של הספסל, מולה, והמשיך לצלם. היא חייכה מעט אבל המשיכה לבהות לעבר האופק, מקרבת ומרחיקה את היסמין מאפה. לבסוף קרב אליה וניסה לנשקה על שפתיה, אבל היא הסיטה ראשה וחמקה והוא הסתפק בלחיה. חץ נוסף ננעץ בליבו.

 "שמוליק, מה אתה עושה שם?", שמע לפתע את קולה. שוב החסיר פעימה והסתיר את הצילום מאחורי גבו. "כבר ארבע שעות אתה פה. הייתי בטוחה שסיימת. תראה איך אתה מזיע….". היא עמדה מעליו במבט מודאג, התכופפה לעברו, מצחה התקמט ועיניה חיפשו את מבטו. "שוב כואב לך הגב? אז אולי במקום לשבת כאן וללחוץ עם היד, תעלה הבייתה לנוח?"

הוא חייך אליה, קם על רגליו, תחב את תמונתה לכיס, וחיבק אותה בכל כוחו. הסתכל לתוך עיניה ונשק לשפתיה נשיקה ארוכה. היא הדפה אותו קלות, חוקרת בעיניה את פשר הדבר, ואז חייכה קלות, סובבה ראשה וצעדה בראש מורם לעבר הדלת. לפני שנכנסה, העיפה אליו מבט חטוף- 'מה עובר לו בראש', חשבה לעצמה וליקקה את שפתיה.

"אני כבר מסיים, אהובה שלי", אמר לפני שסגרה את הדלת. היא נעמדה מאחורי הדלת, זקפה קומה, מחוייכת, סידרה את שערה והחליקה את שמלתה.

סבתא צילה

אנשים שהשפיעו מאוד על חיי

מעבר לאבא ואימא שלי, שמהם ספגתי הרבה מאוד ציונות, אחריות ואכפתיות, אני רוצה לספר על הסבא שלי, הרב שלום חיים צארום, שהיה בעיניי דמות מופת. הוא היה אחד הדמויות הדומיננטיות בחיי, על אף שגדלתי כחילוני.

הוא היה אדם חכם שרבים באו לשמוע את עצתו. ביתו היה פתוח בכל שעות היום. הייתה לו סבלנות לכל מי שהגיע לביתו בכל שאלה ובכל זמן. איש צנוע במיוחד, מסתפק במועט, מאיר פנים וטוב לב. הוא עסק בגמילות חסדים, טיפל בכל צרכי שכונת משכנות במרכז ירושלים אל מול הרשויות. הסתכלתי על סבי בהערצה רבה וכמובן בכבוד רב. אני זוכר עדיין את ידו מונחת על ראשי בזמן ברכת הכוהנים בבית הכנסת. הרגשתי שמאחר ואני נושא את שמו עליי להתנהג בהתאם. הרגשתי שאני מחויב למורשת שלו.

סבא יושב מימין על ברכי בת דודו. כל הנכדים סביב סבא שלום חיים צארום וסבתא רבקה, 1955

הדמות השנייה היה הרב אריה לוין, רב האסירים שהיה לי הכבוד להכיר אותו אישית. גם הוא בעיני דמות מופת. ביתו שכן מתחת לבית הכנסת שלו. בדיוק ממול לביתו ובית הכנסת של הסבא שלי. שניהם היו מיודדים בלב ובנפש, זה רב אשכנזי מכובד וזה רב תימני מכובד. ההרמוניה ששרתה ביניהם באותם ימים הייתה מופלאה. הרב אריה לוין כונה אז "רב האסירים". הוא נהג לבקר את האסירים היהודים שהבריטים אסרו בבתי הכלא ודאג לשלומם. נכתבו אודותיו ספרים רבים.

חיי הבוגרים

בשנת 1971 התגייסתי לצבא. שירתי בחיל השריון ובתפקידי האחרון הייתי מדריך ראשי בבית ספר לשריון בקורס מכי"ם – מפקדי כיתות, חרמ"ש – חיל רגלים משוריין. הייתי מתוכנן להשתחרר מהצבא מוקדם יותר ולצאת ללימודים אבל אז פרצה מלחמת יום הכיפורים. במהלך המלחמה נפצעתי פעמיים כאשר היינו כבר מעבר לתעלת סואץ במצרים. הפציעה השנייה הייתה קשה יותר ואז פינו אותי חזרה אל תוך סיני ומשם לבית חולים אסף הרופא. כל התקופה הזו סבתא ואני היינו ביחד, גם בבית חולים.

בשנת 1975 התחתנו. נולדו לנו שני ילדים: יעל הבכורה ואוהד. את שניהם גידלנו בירושלים. בשנת 1974 התחלתי את לימודי הכימיה באוניברסיטה העברית בירושלים שם למדתי עד שנת 1979, אז סיימתי תואר שני. הייתי הסטודנט היחיד בכיתה שהיה אבא לילדים.

בשנת 1979 התגייסתי למשטרה בה שירתי 29 שנים במחלקה לזיהוי פלילי. עבדתי במעבדות המדעיות של המחלקה ואת ההכשרה המקצועית שלי קיבלתי במעבדות הסקוטלנד-יארד באנגליה ומעבדות ה-FBI בארצות הברית. אלו הם המקומות הטובים ביותר בעולם מבחינה מקצועית. מהר מאוד הפכתי להיות המומחה של המשטרה בחקירה של פיצוצים ושריפות. היו אלה 29 שנים מרתקות מבחינה מקצועית. עסקתי בחקירות הכי קשות לפענוח ולכן מאוד נהניתי בעבודתי, כל יום היו לי אתגרים חדשים, כל יום פיענוח של מקרה קשה נוסף, זה נתן לי סיפוק בלתי רגיל בעבודתי. בשבע השנים האחרונות שלי במשטרה הייתי אחראי על כל יחידות השטח של המחלקה לזיהוי פלילי בארץ. זה תפקיד מאוד בכיר, מאוד מאתגר ומאוד חשוב, כי בעצם האנשים עליהם הייתי אחראי טיפלו בכל זירות הפשע בארץ. זה דרש ממני מעורבות של 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. מאוד אהבתי את עבודתי.

לפני כשנה פרסמתי ספר אודות אחד האירועים היותר מרתקים שבהם עסקתי. היה זה הטיפול באירוע הצונאמי שפגע בדרום מזרח אסיה בשנת 2004. באירוע זה נהרגו כ-250,000 בני אדם. היה זה אחד האירועים החמורים בהיסטוריה האנושית. אני נשלחתי לתאילנד בראש המשלחת הישראלית בכדי לסייע בזיהוי אלפי הקורבנות שהיו שם מכל העולם. המשלחת הישראלית עשתה עבודה נפלאה במסירות נפש יוצאת דופן והדהימה את כולם ביכולות המקצועיות שלנו. זה היה האירוע הגדול ביותר בו טיפלתי ואת החוויות וההצלחות שהיו לנו שם הנצחתי בספר.

גילי נכדתי עם הספר שחיברתי באירוע השקה

הזוית האישית

סבא שלום: החוויה המשותפת עם גילי היא הזדמנות להפרייה הדדית נפלאה ומרגשת. הייתי רוצה שגילי תפנים חלק מהמסרים בסיפור הקצר של חיי. בראש ובראשונה – הכבוד לזולת ובמיוחד למבוגר, הנתינה, האחווה והאהבה לזולת ולמדינה היקרה שלנו.

גילי הנכדה המתעדת: לשבת עם סבא, להקשיב ולכתוב את הסיפור ביחד הייתה לי חוויה מרגשת ומיוחדת מאוד. זמן האיכות שניתן לי היה מושלם, נהניתי לפגוש את סבא וסבתא ולהנות מזמן האיכות יחד. סבא – היה לי כיף לעשות איתך את התוכנית לחקור, לגלות וללמוד ממך כל פעם מחדש. תודה! אוהבת, גילי.