מאגר סיפורי מורשת

סבתא סוזן עשהאל היא סבתא רבתא שלי, אמא של סבתא שלי דליה ויטל עשהאל.

סבתא סוזן נולדה בשנת 1911 וגדלה באיסטנבול. אחיה שלמה התגייס לצבא הטורקי במלחמת העולם הראשונה ונהרג. במשך זמן רב לא נודע גורלו. אמה של סבתא סוזן, חיפשה בכל מוסד אפשרי ואיש לא מסר עליו מידע. לבסוף היא מתה מצער. כך שסבתא רבתא שלי סוזן, התייתמה מהוריה עוד בהיותה בת עשר.

היא חיה אצל אחיה, ובנעוריה עבדה בבית דפוס. כנראה ששם התחברה לסיפורי סדרות שפורסמו בעיתון. עד ימיה האחרונים גזרה סבתא סוזן גזרי עיתונים וקראה בלהט את הסיפורים.

לימים, הכירה את סבא רבא שלי, שבתאי עשהאל, שעבד כרוכל ברחובות איסטנבול. כשמגש תלוי על צווארו, מכר פיצוחים מעשה ידיו. כשהגיע לארץ הקים חנות פיצוחים בשם "עשהאל" שקיימת וידועה עד היום.

בשנת 1930, סבא רבא שלי, שבתאי, הזמין תיבת תכשיטים אצל אומן טורקי באיסטנבול שבטורקיה, וכך הציע נישואין לסבתא רבתא שלי סוזן.

לאחר מספר חודשים הם התחתנו ונולדו להם ארבעה ילדים, ובשנת 1949 עלו לארץ ישראל. כאן נולדו להם עוד שני ילדים ואחת מהן היא סבתי, סבתא דליה.

כשעלו לארץ סבתא סוזן פחדה לאבד את התיבה ולכן עטפה אותה בהרבה מגבות ונשאה אותה בשק בד שנשאה על גבה.

את המפה הלבנה שבתמונה רקמה סבתא רבתא שלי סוזן, במו ידיה. היה מקובל אז, שהכלה ומשפחתה היו מכינים נדוניה. מפות, מצעים ומגבות רקומות.

המצב הכלכלי היה קשה מאוד בתקופת מלחמת העולם השנייה, וסבא רבא שלי גויס למלחמה. עקב כך, נאלצה סבתא סוזן למכור חלק מהנדוניה על מנת לקנות מזון לילדיה. כך שהמפה שבתמונה היא מן הדברים הבודדים שנשארו בתיבה מהתקופה ההיא.

לאחר שהוריה נפטרו, לקחה סבתי דליה, את החפצים שמאוד אהבה, והיא שומרת אותם עד היום.

הזוית האישית

איתי: היה לי מאוד כיף לכתוב את העבודה..