מאגר סיפורי מורשת

שמי נורית אלפסי, נולדתי בחיפה בשנת  1945, שלוש שנים לפני קום המדינה. הוריי, דבורה וצבי שטיל הגיעו ארצה בשנת 1936 מאירופה (גרמניה), עם עליית היטלר לשלטון. אחותי מלכה הייתה גדולה ממני בעשר שנים.

את ילדותי ועד בגרות עברתי בחיפה. למדתי בבית ספר אליאנס ובכיתה י"א עברתי לבית ספר ערב כדי שאוכל לעבוד ביום ולעזור להורים.

בגיל עשרים נישאתי לעמיצור אלפסי חקלאי מיסוד המעלה, ועברנו לגור ביסוד המעלה. נולדו לנו שלושה ילדים דבורה, יעל וברק (אביה של גל) .

כשהגענו ליסודה מעלה, עבדתי במזכירות בית הספר. אבי ואחותי המשיכו לגור בחיפה ובקריות, ונשארנו בקשר רציף (בעיקר בחגים ואירועים)

ולכן במלחמת ששת הימים כשגייסו את בעלי, נסעתי עם האוטובוס שאסף את המגויסים, עד קריית חיים והשארתי שם את ילדיי אצל אחותי. נסעתי חזרה ליסוד המעלה כי דאגתי למצב המושבה ורציתי להיות מעודכנת.

אנחנו עד היום מתגוררים ביסוד המעלה. (לצערי) דבורה, יעל וברק ומשפחותיהם מרוחקים מאתנו.

יְסוּד הַמַּעֲלָה היא מושבה ומועצה מקומית בדרום עמק החולה. היא הוקמה ב-1883 והוכרזה כמועצה מקומית ב-1949. מקור השם, שהוצע על ידי פישל סלומון, בפסוק: ”כִּי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא יְסֻד הַמַּעֲלָה מִבָּבֶל”. בשטח המושבה נמצאו שרידי בית כנסת המתוארך בין המאה ה-4 והמאה ה-6 לספירה, וכן כתובת הקדשה בארמית. (ויקיפדיה)

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. אנחנו גרים בעמק החולה ומעלינו מתנשאים הרי הגולן, מתח רב שרר במדינה, ולנו הודיעו להישמר מפני הסורים שישבו מבוצרים, ברמת הגולן (הרמה הסורית) שהשקיפה על כל עמק החולה. בשלב מסוים הורו לנו להיכנס מייד למקלטים, כי ירו עלינו. בשכונה שלנו כולם היו נשים צעירות , ילדים ותינוקות (הגברים היו מגויסים ). המקלטים השכונתיים היו צרים מאוד, לא היה מספיק מקום לנו  ולתינוקות הזקוקים ללול, עגלה ועוד.

לכל רחוב היה מקלט משלו, ובו כארבע עשרה משפחות. הצפיפות הייתה רבה והיה צורך לכבס חיתולים, (מבד) לדאוג לאוכל לתינוקות ולמבוגרים. מעט מהמבוגרים שכבר לא שירתו בצבא, התגייסו לדאוג לכולנו ולהביא למקלטים חלב, לחם, ומוצרי בסיס. כל הזמן היו יריות ומדי פעם היו תורניות שירדו הביתה בין פגז לפגז, כיבסו ובישלו לכולם.

כל היום היה רעש של הפגזות, נביחות של כלבים מבוהלים, ואנחנו טיפלנו בילדים הקטנים, ודאגנו לכל מחסורם. בנוסף' לא היה לנו שום מידע לגבי הגברים שגויסו. בנותיי היו בגילאי: שנה וחודשיים הבכורה, והקטנה בת חודשיים. הדאגה לגברים היתה רבה.

כשהודיעו שאנחנו כבשנו את רמת הגולן, הגברים הגיעו למקלטים ויצאנו בריקודים, והבטיחו שזו המלחמה האחרונה. כשחזרנו לבתים הסתבר בשיחות עם המשפחה שבקריות לא סבלו מהמלחמה. נסעתי לקריית חיים בשביל להתארח אצל אחותי, ואז הבנו שהחיים בערים הרחוקות התנהלו כסדרם יחסית, ואז החלטתי בליבי שבמלחמה הבאה (אם תהיה) מיד אעזוב את המושבה עם הילדים ואשאר בחיפה.

ואכן כך היה במלחמת יום הכיפורים, השארתי את הבנות בקריית חיים.

הזווית האישית

גל: היה מאוד כיף שסבתא באה לבית הספר, ואני למדתי עוד הרבה דברים לגבי עברה, שלא ידעתי. בנוסף נהניתי מחברתה ומלכתוב את סיפורה.

סבתא נורית: נהניתי מאוד מלספר לנכדתי את סיפורי ההורות שלי, ובנוסף היה נחמד לבוא ולראות את שאר הילדים וסביהם.