מאגר סיפורי מורשת

שמי ניתאי חזיז אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת המעורבות החברתית בבית סיפרי. במהלך המפגשים תיעדתי את סיפוררם של הוריה, סבא רבא וסבתא רבתא שלי, את המעבר מפולין לארגנטינה ועלייתם לישראל. לסיפורנו קראנו: תחנת הביניים – "ארגנטינה", כי החלום הציוני תמיד היה להגיע לארץ ישראל, כך שארגנטינה הייתה רק תחנת ביניים בדרך לעלייה לארץ ישראל. 

 סבתא צילה מספרת

את הסיפור שלי אתחיל בשנת 1928, ברומניה, בחבל בסרביה, בעיר קישינב, נולד לסבתי נילי ולסבי יום-טוב לרנר, בן זקונים – התשיעי במספר למשפחה – דויד – הוא אבי. בני המשפחה המורחבת חיו באותה עיירה, אחד לצד השני. המצב הכלכלי באותה תקופה היה קשה, המשפחה הייתה קשת יום ומוגבלת משאבים. המשפחה הייתה גדולה ובין ומרובת ילדים עם הפרש גילאים שיצר קשת רחבה של מצבים חברתיים. 

 סבתי נילי ברומניה עם ארבעה מילדיה, אבי, דויד, הבן הקטן משמאל

הילדים הגדולים כבר עזרו לפרנסת המשפחה, כאשר הקטנים עדייו היו בטיפול של סבתי, נילי. בנוסף למצב הכלכלי שהיה גרוע, הרגשה של רוחות מלחמה ושנאה כלפי יהודים הלכה והתגברה בין השנים 1934-1933. לאור המצב המשפחה החליטה שסבא שלי – יום טוב ושלושת הבנים הגדולים: שמואל, יעקב ויוסף, יפליגו לארגנטינה יחפשו שם את מזלם, הם יעבדו שם כחייטים, וישלחו בהמשך כסף להעברת שאר בני המשפחה בהדרגתיות לארגנטינה.

אבי, דויד בתמונה באמצע – רומניה 1931

כך היה – בשנת 1937 הצטרפה סבתי נלי למסע לארגנטינה, יחד עם עם שלושת הילדים הקטנים, ביניהם דוד, ציפורה ואליעזר.  שתיים מבנותיה הנוספות, יצאו גם הן למסע – בתה, חנה נסעה לישראל ובתה לאה נסעה לצרפת לעיר פריז. לימים הבת, חנה הייתה  בין מייסדי  קיבוץ דליה. הכסף לא הספיק למסע של כל בני המשפחה והבת אסתר לעומתן, נאלצה להשאר לגור עם דודים ושאר בני המשפחה  המורחבת, שלא הספיקו לברוח לפני הפלישה של הנאצים לאזור מגוריהם – כל שאר בני המשפחה שנשארו שם, נשלחו למחנות השמדה ולמחנות הריכוז, ומשם עקבותיהם נעלמו – כולם הושמדו בשואה!

בארגנטינה, התאחדה המשפחה סבתי נילי וסבי יום טוב וילדיהם. הם גרו בפרברי העיר בואנוס איירס (בסנטוס לוגרס). לאט לאט המשפחה התאקלמה לחייה החדשים בארגנטינה ובחיי הקהילה היהודית שגרה שם. אבי, דויד, שהיה קטן למד בכל שנות ילדותו שם בבית ספר.

אבי דיויד בילדותו בארגנטינה בבואנוס איירס  – 1938

בבגרותו הצטרף אבי, דויד, גם הוא לעסק המשפחתי ולמד להיות חייט כאביו וכאחיו הגדולים.

אבי, דויד בצעירותו (בן 18 בערך) בארגנטינה, סנטוס לוגרס

בגיל 22 פגש אבי דויד את אמי – מרים וולמן. אמי אף היא הייתה בת למשפחת מהגרים יהודים-פולנים, שברחו גם הם בזמן מאירופה הנאצית וכך גם הם ניצלו. אבי היה בן 22 ואמי מרים הייתה בת 18 כשהם הכירו הפכו לזוג ולאחר מכן התחתנו.

אבי ואמי ביום החתונה בארגנטינה – 1950

בשנת 1956 נולדתי אני, בתם, נולדתי בשם סליה, על שם סבתי מצד אימא. אחרי נולדו להורי עוד שלושה ילדים, אתי, מיכל וגבי. בצעירותי התחנכתי בבית ספר יהודי שבו למדתי יידיש, אך בגיל 7 (כיתה ב') עברתי לבית ספר קרוב לבית, בית ספר ציבורי לכלל החברה.

בילדותי עם הורי בארגנטינה

בשנת 1966 כשהייתי בת עשר, ההורים שלי תכננו להעלות ארצה, אך אמי חלתה ונפטרה בגיל צעיר כל כך, רק בת 37 הייתה במותה – לכן נדחתה תוכנית העלייה. באותה תקופה נחשפתי לתכנית "החלוץ למרחב" שם עודדו עלייה לארץ. החלוץ למרחב  זו הייתה תנועת נוער יהודית-ציונית שפעלה בארגנטינה ובמקסיקו. במהלך הפעילות בתנועה התקיימו מפגשים ואירועים וגם מחנה קיץ וסמינר חורף. תנועת נוער זו היא "תנועת נוער יהודית ציונית" וישראל והציונות תופסו את המקום המרכזי בסדר היום של התנועה. החשיפה שלי להגשמת החלום הציוני אותה קבלתי הן בתנועת הנוער והן בבית משפחתי צלחו לבסוף – ובשנת 1973 החליט אבי, על אף קשיי האלמנות והורות היחידנית, לעלות לארץ יחד עם ילדיו ובניהם אני.

כשעלינו ארצה ביקשנו לגור בראשון לציון, רצינו לגור במקום בו גרה דודתי – חות אבי. לא הייתה אפשרות לממש את בקשתנו ולכן האופציה הקרובה ביותר הייתה לגור ברחובות. אנחנו (הילדים) נכנסו יחסית מהר והשתלבנו במסגרות החינוך השונות. אבי התחיל לעבוד במפעל "יפאורה" (מפעל להכנת משקאות ומיצים, שנוסד בשנת 1936).

אבי הגשים את חלומות הציוני לעלות לארץ ישראל, אולם כעבור חצי שנה מיום עלייתנו לארץ, נפטר מדום לב בגיל 45.

אירועי החיים זימנו לנו הילדים מסע של קליטה בארץ, לבדנו ללא הורינו. המשפחה התפצלה  כל אחד מאיתנו גדל במקום אחר. אחי, גבי עבר לגור בקיבוץ דליה, שדודתי הייתה ממיסדי הקיבוץ. אחותי, מיכל עברה למשפחה מאמצת בחיפה. אחותי, אתי עברה ל"כפר נוער מאיר שפיה" ואני עברתי לקיבוץ "כפר עזה".

התחנכתי בכפר עזה, למדתי בסמינר למורות "אחווה" חינוך לגיל הרך, ובגיל 20 התחתנתי, והתשכנו בערד. שם נולדו ארבעת ילדי, מעין הבכורה, תומר, אמיר וטל. לאחר שמעין התחתנה עם זיו ועברו לרמת גן, נולד נכדי הראשון ניתאי, וכל שאר נכדי, אלה, ליבי, רומי וליה.

נכדי האהובים – מימין לשמאל: ליה, ליבי, ניתאי, אלה ורומי (יושבת על אלה)

משפחתי המורחבת היום – ילדי ובני זוגם, נכדי וקרובים

הזוית האישית

צילה לרנר: אני משתתפת השנה בכתת הותיקים שבתיכון מית"ר, בגני תקווה. הצטרפתי גם לקבוצת הקשר הרב דורי, בהובלתה של תמי גרין ובחרתי להשתתף בתכנית עם נכדי ניתאי הלומד בכתה יא' בתיכון מית"ר.

ניתאי הוא נכדי הבכור, הראשון, טיפלתי בו כשנולד והייתי בשנת שבתון. הקשר שלנו מאוד חזק. הוא מכיר את הסיפור המשפחתי שלי. אני אומרת לו שהוא ה"שגריר" של המשפחה. הקשר הרב דורי שלנו היה תמיד, בתקופת הקורונה התחלנו יחד לאסוף את תמונות המשפחה וחמרי התיעוד, אספנו את כל התמונות וניתאי העלה את הכל למחשב. במסגרת תכנית זו הייתה לנו ההזדמנות לסיים את התהליך  ולתעד את הסיפור שישאר לדורות הבאים.

 מתעדים סיפור חיים