מאגר סיפורי מורשת

שמי אביבה אוחנה לבית משפחת מלכה. נולדתי בשנת 1952 בקזבלנקה שבמרוקו ועליתי לארץ בגיל שנתיים וחצי. הוריי  – יעקב ז"ל ואמי ג'ורג'ט, תיבדל לחיים ארוכים – נולדו והתחנכו במרוקו, שם התחתנו ונולדו להם שני ילדים – אחי ואני.

בקזבלנקה גרנו בשכונה גדולה עם שכנים ערבים, שהיו איתם קשרי שכנות טובה, היו שם שנים טובות לכל היהודים במרוקו. סבא שלי היה בעל נכסים וחי בעושר, לסבתא שלי הייתה בבית כובסת, מבשלת, היא חיה כמו מלכה. הם חיו חיים טובים. מרוקו בזמנו הייתה תחת שלטון צרפתי והיהודים קיוו לקבל תמיד את הגנת השלטון הצרפתי. לאחר תבוסת הצרפתים לגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה, החמיר מצב היהודים: הגרמנים הנאצים הגיעו למרוקו, התפתחה שנאה גדולה בין הערבים ליהודים, המצב הלך והחמיר. המשפחה הרגישה שהם בסכנה והבינה שעליה לברוח מהר ככל האפשר.

באמצע הלילה, בני המשפחה השאירו את כל רכושם ועזבו בהתגנבות ובלי להודיע לשלטונות מרוקו. סבא וסבתא ברחו עם עשרה ילדים באונייה לצרפת. הם שהו שבועיים בצרפת עד שהסוכנות היהודית אפשרה להם להגיע לישראל. מצרפת הפליגו באונייה לחיפה. כשהתקרבו, ראו מרחוק אורות מהבהבים, והבינו שהם קרובים לארץ ישראל, ההתרגשות הייתה גדולה. עוד באותו הלילה כשהגיעו לישראל העבירו את כולם למחנה עולים בשם "שער העלייה", בו היו כחודש ימים.

התאקלמות במגדל העמק

לאחר כחודש ימים במחנה "שער העלייה", המדינה העבירה את משפחתי עם עוד אנשים במשאיות למגדל העמק, שהייתה אז עיירת פיתוח עם מעט תושבים, מחסור במשאבים ובמקומות תעסוקה. שיכנו אותנו בשכונת צריפים (בתי המגורים של אז) וילדותי עברה עליי בצריף שהיה ביתנו הראשון, כך עד גיל 9.

העלייה וההתאקלמות בארץ הייתה מלווה בקשיים רבים: בעיות קליטה, חוסר תעסוקה, האנשים דיברו שפות שונות, לא היה חשמל, לא היו מים זורמים, השירותים היו מחוץ לבית. זו הייתה תקופה של צנע בארץ, תקופה של צמצום במזון, כל משפחה קיבלה פנקס עם תלושים לרכישת מזון על פי מספר הנפשות במשפחה. אני זוכרת שלאור המצב הכלכלי הקשה אימא שלי מכרה תכשיטים לאנשים, ובתמורה קיבלה תלושי מזון נוספים לבני המשפחה. על אף כל הקשיים הייתה להוריי תקווה ואמונה שזה הבית לעם היהודי וכאן צריך לחיות.

למדתי בבית ספר יסודי על שם גיורא יוספטל בכיתות א'-ח'. המשחקים ששיחקנו אז שונים מאד מהמשחקים של היום. שיחקנו טוקי, חמור חדש, ארבע תחנות, חמש אבנים. נהגתי לשחק מורה בכיתה – אספתי את כל ילדי השכנים ו'לימדתי' אותם, היה לי לוח שעמד על רגל מעץ שאבא שלי הכין לי. עוד אז ידעתי שכשאגדל אהיה מורה – וכך היה.

חלק מנופי ילדותי החקוקים בזיכרוני היו בעלי המקצוע וכלים של פעם שכיום אי אפשר לראות ברחובות, לדוגמא חלבן: הייתה עגלה רתומה לחמור עליה מיכל גדול של חלב שחילק חלב בכדי פח לתושבי השכונה. מוכר הקרח: משאית גדולה שהיו בה בלוקי קרח, תושבי השכונה היו מגיעים עם שקי יוטה, קונים קרח על פי גודל הרצוי שהתאים ל"מקרר" של פעם, זה היה ארון קטן כשבחלקו העליון היה תא לקרח וכך קיררו את המזון. מוכר הנפט: עגלה רתומה לחמור עליה מיכל גדול של נפט, כשהגיע לשכונה היה מצלצל בפעמון ומכריז בקול: "נפטו, נפטו". היו יוצאים אליו תושבי השכונה עם ג'ריקן למלא בנפט. הנפט שימש להדלקת פרימוס, כירה ניידת עליה בישלו את האוכל והרתיחו את המים לכביסה. קרש כביסה היה קרש מלבני עם חריצים עליו כיבסו את הבגדים, כביסה ידנית.

כשהתבגרתי וסיימתי את לימודיי בתיכון התגייסתי לצבא. שירתי בצבא בחיל הים, הייתי פקידה של מפקד הבסיס בחיפה. זו תקופה שהפכה אותי לעצמאית ובוגרת. אחרי הצבא למדתי בסמינר למורים בנהלל. מיד אחרי הלימודים התחלתי לעבוד בבית ספר יסודי בנהלל כמורה למדעים ומחנכת כיתה. התחתנתי, וכעבור שנתיים נולדה בתי הבכורה, הילה – אימא של זיו נכדתי.

עם השנים הפכתי להיות מנהלת בית ספר בתמרת. כעבור 35 שנות עבודה פרשתי לגמלאות והתחלתי להתנדב בעמותת "חיבוק ראשון" וכמנהלת סניף יד שרה במגדל העמק מזה 13 שנים.

הזוית האישית

סבתא אביבה: מפגשים אלה היו עבורי חוויה בלתי נשכחת והזדמנות נהדרת ליצור סיפור משפחתי החושף את העבר הבלתי ידוע לדור הצעיר. שמחתי לאפשר לילדים ולנכדים לקבל, מלבד חום ואהבה של סבתא, גם רקע משפחתי המחזק את הקשר והשייכות למשפחה ולארץ ישראל.

הנכדה זיו: נהניתי ללמוד דברים חדשים על סבתא אביבה, דברים שלא שמעתי ממנה אף פעם עד לתכנית. בנוסף לכך, אהבתי את המפגשים עם סבתא בבית הספר – להראות לה את הכיתה שלי ושהיא תפגוש את החברות שלי לכיתה. היה מעניין ומרתק מאוד.