מאגר סיפורי מורשת

שמי תיקי (תקווה) נווה, נולדתי בירושלים בשנת 1954.

בילדותי הייתי בכמה תנועות נוער, אבל לא נשארתי באף אחת. אהבתי לשחק עם החברים שלי, וללכת לבריכה ולבית הקולנוע.  אהבתי מאוד את חג הפסח כי חגגנו את ליל הסדר אצל סבתא שלי, ושם פגשתי את כל בני הדודים. סבא היה אב הסדר, ומאוד הרשימו אותי המנהגים. אני זוכרת מתיזים יין לתוך קערה עם מים, תוך כדי שאומרים את עשר המכות. אמא שלי הייתה מכינה חצילים עם גבינת חלומי. והייתי אוכלת אורז ביום יום. יותר מכל אהבתי לאכול שוקולד פרה.

למדתי בבית ספר התיכון ליד האוניברסיטה, שנקרא לידה. זה בית ספר למחוננים ולתלמידים מצטיינים. לא נהניתי בהתחלה, אבל בהמשך היו לי מורים מצוינים. אני זוכרת שהייתה מורה לי למתמטיקה שממש הפחידה אותי, ואף פעם לא אהבתי מתמטיקה בגללה. חוץ מהחוויה הזאת, אהבתי את שאר המקצועות והמורים, ומאוד נהניתי.

בנערותי שמעתי  מוזיקה מפטיפון, אבל התקליטים היו נשרטים, והיה קשה לשמוע מוזיקה באותה תקופה.

בצבא שירתי בטירונות בנות, ואחרי הטירונות היינו שבוע בקיבוץ עין גב, ולאחריו הלכתי לקורס מפקדות כיתה. לבסוף החלטתי להישאר בקיבוץ עין גב. כשהחלה מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, כל הגברים גוייסו למלחמה, ונשארתי לבד לנהל את הלול, ושם הכרתי את סבא שלך. שהיה בגרעין נח"ל ועבד בקיבוץ. שירתי בצבא שנתיים, וכל מי ששירת בשירות כזה, נוספה לו שנה וחצי לשירות.

באחד מן הימים קבלתי גלויה ובה היה כתוב "לתיקי ויוסי עידו ונדב אני מקווה שאתם זוכרים כמה נהנינו כשהייתם פה, אני מקווה לבוא אליכם לעין גב לביקור, בקרוב. אני מקווה שכולכם מרגישים טוב, סבתא תצלצלו" .

לא היו אז טלפונים אישיים, ואם היו רוצים ליצור קשר, היו משתמשים בטלפון של החדר אוכל. היה מרגש שסבתא כתבה לי את הגלויה הזאת, כי לא נפגשנו הרבה זמן, אבל היה מוזר שמישהו שולח גלויה, מפתח תקווה לעין גב כי זה לא היה קורה הרבה.

כיום, אין לי הרבה זמן פנוי. אני הולכת הרבה לישיבות ושותפה בוועדות שונות. אני שותפה בצוות היגוי, העוסק באורח החיים בקיבוץ שלנו, עין גב. בשנים שעברו הרבה דברים השתנו, לכן הקימו צוות שישנה את הכללים ויתאים אותם זמן שלנו. הצוות נפגש בדרך כלל בערב או בשבת.

בזמני הפנוי  אני אוהבת לראות סרטים, לקרוא ולטייל עם גוני. אנחנו עושים טיול ארוך, והולכים לבית הקברות לבקר את סבא, ולעיתים אני הולכת לטייל עם גוני בהרים.

סבתא תיקי וסבא יוסי בחתונתם

הזווית האישית

דקל הנכד של תיקי: המפגשים התנהלו בזום (בגלל הקורונה). זה לא היה כמו שנפגשים פנים מול פנים, או כמו שהמפגשים היו צריכים להיות במצב רגיל. יש סיפורים שגילו לי דברים חדשים על סבתא, ויש דברים שידעתי עליה לפני המפגשים.