מאגר סיפורי מורשת

שמי לילי טולדנו, משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי להם סיפרתי את סיפורי. בסיפור זה אתאר את חיי החל מרגע לידתי במרוקו דרך עלייתי ארצה וחוויותי לצד התפתחותה של המדינה.

החיים במרוקו

מקורו של אבי מבית משפחת טולדנו, משפחה של רבנים גדולים. אימא שלי מבית משפחת בין זימן, שומרי מסורת /חילוניים. הם הכירו בשנת 1955 בעיר טאנג'יר שבספרד.

הורי

אימא שלי (מרסדס) הייתה זמרת מפורסמת בספרד, היא שרה מגיל שש במועדונים אייכותים אליהם היו מגיעים לשם אנשים עמידים מכל העולם. אבא שלי (ברוך) ובן דוד שלו הגיעו ממרוקו לטיול לספרד. במהלך הטיול הם ביקרו במועדון בו אימא שלי שרה והוא והתאהב בה ממבט ראשון.

אמי הזמרת

אבא שלי פנה להורים של אימא שלי וביקש את ידה. אחרי שנה התחתנו ועברו לגור במכנס שבמרוקו.

ביום חתונתם

אחותי הגדולה אניטה נולדה בתאריך 1957111 ואני נולדתי בתאריך 31/5/1960, זה היה בערב שבועות, אבא שלי היה בבית כנסת ולאימא שלי היו צירי לידה. לא היה זמן להגיע לבית חולים ולכן סבתא שלי מצד אימא (אניטה) קראה למיילדת ושתיהן יילדו אותה בבית וכך הגעתי לעולם. כשאבא שלי חזר מבית הכנסת חיכתה לו הפתעה.

אמי, אחותי-הגדולה, אניט -ואני

גדלנו במרוקו בבית מאוד עשיר, היו לנו משרתות ואומנות שטיפלו בנו וכולם היו מוסלמים. לאבא שלי היו חנויות בדים והוא הרוויח הרבה כסף. בתקופה הזאת היחסים בין היהודים והמוסלמים היו טובים ומושתתים על חברות.

בשנת 1961 החלו הסתות ופרעות מצד המוסלמים נגד היהודים תושבי מרוקו. המוסלמים התחילו להרוס ולשדוד חנויות של יהודים, קיללו ואיימו שיהרגו אותם, וכל זה מתוך קנאה שהיהודים מצליחים וחכמים יותר מהם, ויושבים על אדמותיהם.

באותם ימים, אח של אימא שלי, אלברט בן זימן, שירת במוסד הישראלי במרוקו והאח השני שלה, אשר בן זימן, שירת בתור מפקד בכיר במשטרה.

דוד אלברט בן זימן – איש המוסד ודוד אשרבן זימן מפקד משטרה 

כשהחלו הפרעות והייתה סכנה לחיינו, הדודים שלי אמרו שחייבים לעזוב מיד את מרוקו לישראל. ארזנו כל מה שיכולנו במזוודות, ובלילה יצאנו בסתר בליווי הדודים ואנשי סודם לעבר אונייה בשם "ציון" שחיכתה בנמל.

העלייה לארץ וההשתקעות בה

הגענו לארץ בסוף שנת 1961. מהסוכנות היהודית, שאלו את הורי איפה הם רוצים לגור: ברמת אביב או במגדל העמק. לאימא שלי הייתה דודה במגדל העמק לכן ההורים שלי החליטו ששם יגורו. אבא שלי ודודים שלי עבדו בקטיף כותנה. כל שק כותנה היה נשקל, ולפי זה שילמו שכר.

לאחר שנתיים, אח של אמי אמר לנו שבמגדל העמק לא נוכל להתקדם לכן הם חיפשו אפשרות אחרת למגורים ובחרו בחולון. בחיפושיהם, מצאו שני צריפים מפח בשכונת ג'סי כהן בחולון. עברנו עם משפחתו של אח של אמי לצריפים אלה. הדוד השני אשר שירת במוסד קיבל דירה במתנה בחולון, כתודה על שירותו עבור מדינת ישראל ושם גר עם סבתי, אימא של אמי.

ההסתגלות לחיים בארץ

בצריפים לא היו מקלחות ושירותים. התקלחנו בחוץ עם צינור מים, ואת הצרכים עשינו בבורות שחפרנו באדמה. בצריפים נולדה לי עוד אחות בשם קלי. לאחר חמש שנים הורי קנו דירה ראשונה בחולון, ברחוב עין יהב, בקומה רביעית. הייתי אז בת שש.

גם בבית זה, אף שאינו צריף, התנאים היו לא פשוטים כלל:

מקרר – בבית לא היה מקרר ועל כן השתמשנו בגושי קרח גדולים, אשר נמכרו לתושבי השכונה על-ידי רוכב על סוס עם עגלה שהיה עובר ברחוב וצועק "קרח! קרח!". היינו שמים את כל המצרכים באמבטיה גדולה ומעליהם שמנו את הקרח.

חלב  – את החלב היינו קונים מרוכב עם סוס ועגלה שעברה ברחוב, היינו משלשלים חבל גדול ועבה שמחובר לו סל מקומה רביעית עד למטה. בסל שמנו כסף ולפי הסכום המוכר ידע כמה חלב אנחנו רוצים. לאחר מכן היינו מעלים את הסל הביתה.

חשמל – לא היה בכל היום רק בשעות מסוימות. בשאר הזמן הדלקנו עששיות עם נפט. את הנפט מכר אדם שעבר ברחוב עם סוס ועגלה אשר עליה מיכלית ובה נפט. העגלון היה קורא לתושבי השכונה בעזרת פעמון ומודיע שהגיע למכור נפט.

טלפונים – היה טלפון ציבורי ברחוב וכדי להתקשר היינו צריכים לקנות אסימונים ולשלשל בתוך המתקן.

מוזיקה – היה רדיו קטן עם אנטנה כדי שיקלוט תדר. שמענו בעיקר חדשות ומוזיקה ישראלית. היה לנו גם פטיפון עם תקליטים שאהבנו.

מחשבים – לא היו מחשבים כמובן, היינו עושים שיעורי בית בספרייה העירונית. שם השאלנו ספרים לפי החומר שלמדנו והיינו כותבים סיכומים במחברת.

ימי הולדת – היינו חוגגים בבתים. ילד שחגג יום הולדת היה מזמין את כל הילדים מהכיתה אליו הביתה. הינו משחקים משחקי חברה ושמים מוסיקה שרים ורוקדים. המתנות שהיינו נותנים: מחברות, מחק, צבעים וטושים.

מפגשי חברה – המפגשים עם החברים היו ברחוב. המצאנו משחקים: ג'ולות, תוקע, מחבואים, תופסת, קפיצה על חבל, הבנות שחקו בגומי וקלאס בובה. לא היו משחקי קופסא אז.

אירועים משפחתיים – פעם בחודש היינו הולכים כל בני הדודים להצגה יומית בקולנוע רון בחולון מצוידים בסנדוויצ'ים עבים ובשתייה מהבית.

בבית הזה נולד אח נוסף ששמו – שלמה, שהיגיע אחרי שלוש בנות. אבא שלי כל כך שמח והתרגש שהתחיל לצעוק במרפסת מקומה הרביעית: "נולד לי בן כולכם מוזמנים לברית!". את הברית חגגנו בדירה שלנו, באו אנשים רבים, הייתה חגיגה גדולה, המון אוכל וזמר ששר פיוטים.

כשאחי היה בן 10 חודשים הוא טיפס על כיסא במטבח, על הגז היה קנקן עם חלב רותח, אחי הושיט את היד והקנקן התהפך עליו. הוא נכווה בכל חלקי גופו בדרגה ארבע . הורי רצו איתו לבית חולים "דונולו" ביפו, שם אושפז למשך 40 יום, עבר ניתוחים והשתלות עור. זהו אירוע שזכור לי כילדה בת שש – טראומטי מאוד עבורי. אחותי הגדולה ואני טיפלנו בבית. ניקינו, עשינו קניות, טיפלנו באחותי הקטנה, הכל כדי שההורים שלי יתפנו להיות עם אחי בבית חולים.

מלחמת ששת הימים

כשהייתי בת שבע פרצה מלחמת ששת הימים. אבי התגייס למילואים, היו הרבה אזעקות ואנחנו ירדנו למקלט ביחד עם כל השכנים בבניין. ישנו שם 6 ימים.

כשהייתי בת תשע עברנו דירה לרחוב אילת 36 בחולון היינו ארבעה אחים. כעבור שנה נולדה אחות נוספת איריס שמה. ישנו שני אחים בכל מיטה ואחי ישן בחדר של הורי.

מעט על הורי בארץ

אבא שלי (ברוך טולדנו) היה בן המייסדים של בית הכנסת שער שמים", הוא היה החזן. אבא עבד בשלוש משרות. בשעות הבוקר היה מנהל בדואר, בערב היה מלמד דרשות לבר מצוות בבית הכנסת, ובלילה מחלק עיתונים כשהוא רכוב על אופניים. אמי עבדה בבית. היא הייתה תופרת למפעלים דגלי ארץ ישראל ומדים לחיילים.

כשהייתי בת 10 המצב הכלכלי בבית השתפר ואבא שלי קנה טלוויזיה ראשונה בשחור לבן. עשינו חגיגה גדולה לכבודה.

הבית של הורי היה בית פתוח שמארח תמיד את כל המשפחה, אחים דודים, ובני דודים. השבתות אצלנו בבית היו מאוד שמחות, כולם התאספו בבית הורי לארוחת שבת. שרנו שירים עם שירונים שהכנו, סיפרנו בדיחות ואכלנו מכל טוב מהמאכלים שאימא הכינה.

מלחמת יום הכיפורים

כשהייתי בת 13, בתאריך 6.10.73 , פרצה מלחמת יום הכיפורים. סוריה מצריים וירדן. אבא שלי היה בבית כנסת, ומשום שזה היה יום כיפורים, ואנחנו דתיים שלא פותחים רדיו ולא שומעים חדשות ראינו ברחוב אנשים רצים והמון פחד באוויר. יצאנו לרחוב ואז שמענו שפרצה מלחמה. מטוסי קרב רבים חגו בשמיים. אבא שלי הגיע מבית הכנסת עם צו גיוס למילואים. רכב צבאי הגיע הביתה ואסף את אבא שלי. המלחמה נמשכה 19 ימים עד תאריך 25.10.73. במלחמה הזאת נהרגו 2656 חיילים 7251 פצועים 301 שבויים ו- 17 נעדרים.

זאת הייתה מלחמה שהשאירה טראומה גדולה בארץ.

סבתי האהובה  – חנה בן זימן

סבתא שלי מצד אמי התאלמנה בגיל צעיר מאוד. היא גרה קרוב אלינו, והיינו מאוד קשורים אליה. סבתי הייתה אשת הסוד שלי בגיל ההתבגרות, היא הייתה מקשיבה מייעצת מפנקת ותומכת. מגיל 13 עד גיל 17 הייתי ישנה אצלה כל לילה. היא הייתה מספרת לי על ילדותה המרתקת, היינו רואות טלוויזיה ביחד והיינו ישנות באותו חדר מיטה ליד מיטה. בבוקר לפני שהתעוררתי מהשינה, סבתי הייתה יורדת למכולת השכונתית וקונה לי לחמניות טריות לארוחת הבוקר והייתה מכינה לי כריך לבית הספר, היא הייתה שמה את ידה על ראשי, מברכת אותי נותנת לי נשיקה ומביתה הלכתי לבית ספר.

נישואי הראשונים

כשהייתי בת 17 בחופש הגדול, עבדתי בבנק הפועלים בחולון. הייתי אחראית על קופות "דן חסכן", ספרתי אגורות רבות והפקדתי לחשבון של הלקוחות. מול הבנק היה קיוסק קטן שמכר פלאפל. שם הכרתי את בעלי הראשון אפרים שמו. התחתנו אחרי שנה של הכרות בתאריך 17.7.79 ואני בת 19 בלבד. שכרנו בית בבת-ים, ושם נולדו שתי בנותיי הראשונות.

בתי הראשונה נולדה בתאריך  12.7.80 בבית חולים הקריה בתל אביב. קראנו לה ליטל, תינוקת מדהימה שנקשרתי אליה מיד, הייתי אז ילדה בת 20, גדלנו ביחד. שנה וחצי אחרי, בתאריך 4.2.82 ילדתי בת נוספת, בבית חולים וולפסון בחולון, תינוקת יפה כמו מלאך, קראנו לה שרון, הערצתי את הזמר אבנר גדסי, והשם שרון נבחר מהשיר שלו – "שרון שרונה".

בשנים האלה הייתי אמא במשרה מלאה, עסקתי בגידול, טיפוח, חינוך ילדותיי ואחזקת הבית. אבא שלהם היה המפרנס. אחותי אניטה שגרה ביבנה שכנעה אותנו לקנות דירה לידה. בזמנו היה ניתן לקחת הלוואה כמעט על כל הסכום של מחיר דירה, בשנת 1985 עברנו דירה מבת ים ליבנה שהייתה אז עיירת פיתוח. קנינו דירה בקומה 7, אחותי אניטה וגיסי סמי גרו בקומה 4 עם שלושת ילדיהם.

בתאריך 8.5.1986 ילדתי את בני אלירן בבית חולים קפלן ברחובות. השם נבחר מהשיר של שימי תבורי שהיה אז זמר מפורסם "אלירן שלי". שלושה חודשים אחרי שאלירן נולד, מכרנו את הדירה ביבנה וקנינו דירה בבת- ים. הגורל קבע שהדירה שקנינו הייתה הדירה הצמודה לדירה שגרנו בה בשכירות כשהתחתנו.

מלחמת המפרץ

ב- 2.8.90 פרצה מלחמת המפרץ הראשונה. נשיא עיראק, סדאם חוסין איים שיתקוף את ישראל עם טילי סקאד ומתקפה כימית, אם ארצות הברית תתקוף אותם. כווית נכבשה על ידי העירקים, ומטרת ארצות הברית היה לשחרר את כווית. ארצות הברית פלשה לעירק, וכתגובה עירק תקפה את ישראל.

היה פחד ומתח גדול בארץ. חלקו לכולם מסיכות אב"כ, אנשים אטמו חלונות עם ניילונים. קנו ואגרו אספקה גדולה של מזון ושתיה למקרה שהמלחמה תארך תקופה ארוכה. כשהתחילה המלחמה אסור היה להסתובב בשעות הערב מחוץ לבית. כשהייתה אזעקה, נכנסנו מיד לחדר האטום, חבשנו מסיכות לילדים ולנו. ישבנו כולנו צמודים אחד לשני, ורק אחרי ששמענו פיצוץ גדול, חיכינו עוד 5 דקות ונשמנו לרווחה.

מלחמת המפרץ השנייה שהייתה המשכה של הראשונה, הסתימה בתאריך 28.2.1991, ארצות הברית הצליחה להדיח את סדאם חוסין מנשיאותו ושחררה את כווית מעירק. סדאם חוסין התחבא המון שנים בבונקרים, ורק אחרי 12 שנים נתפס והוצא להורג.

נישואי השניים

השנים עברו והחיים הובילו אותי בגיל 39 להתגרש ובגיל 43 התחתנתי בפעם השנייה עם רמי בר אדון. הקמנו את רשת חנויות "פלפל בגדי ים" , ואת "seeyou – בגד ים – מותג חדש שהקמנו. לרמי שתי בנות מנישואיו הקודמים, מיטל ולירון, וחמישה נכדים: עמרי יובל ואור מבתו מיטל, דולב ושי מבתו לירון.

שלושת ילדי, ליטל שרון ואלירן התחתנו ומהם זכיתי לחמישה נכדים מהממים ועוד אחד בדרך. נכדיי נועם עידו ושירה מבתי שרון וחתני יוסי. אורי וליאו מבתי ליטל וחתני רונן, ונכד נוסף בקרוב מבני אלירן ואשתו גבריאלה.

כל הקשיים שבדרך לוו ברצון עז להיות חלק מפיתוחה של מדינת ישראל, וב"זכות" הקשיים הגעתי להשגים של הקמת עסק ומשפחה אשר בה אני גאה כל כך.

הזוית האישית

נועם ועידו הכירו את סבתא מנקודת מבט חדשה.