מאגר סיפורי מורשת

שמי אריה ברקול, נולדתי בעיר פתח תקווה בתאריך 29.3.1947. היה זה בשבת, מספר ימים לפני חג הפסח. על פי המסורת היהודית יום זה נקרא בשם "שבת הגדול".

הורי, רחל וחיים, החליטו לקרוא לי אריה על שם סבי שנרצח בשואה, לאחותי הגדולה קוראים שרה.

אמי, רחל, הייתה חברת תנועת הנוער החלוצית "גורדוניה" והגיעה באוניה לנמל יפו בשנת 1932. משם, בכרכרה רתומה לסוסים עשתה דרכה למושבה "פתח תקווה", לבית דודה משה רוזן.

אבי, חיים, עלה לישראל כחלוץ והיה בין מקימי קיבוץ "עתלית" (ששרד תקופה קצרה בלבד בגלל הביצות והקדחת). אבי חלה בקדחת ובהוראת הרופא נאלץ לעזוב את המקום. הוא עשה דרכו ברגל למושבה פתח תקווה וקיווה למצוא שם עבודה.

באותם הימים החלוצים הצעירים נהגו להיפגש בתום יום העבודה בכיכר שהיום נקראת: "כיכר המייסדים". הייתה בה גינה יפה ובמרכזה מזרקה. הם התאספו, שרו שירים ושיתפו  אחד את השני בחוויות היום שעבר. הורי  הכירו שם, התאהבו  והפכו לזוג. בשנת 1940 הם נישאו ברבנות. הייתה זו חתונה ללא בני המשפחה, שנשארו בגולה. רק חבריהם החלוצים ליוו אותם ביום השמח. אבי התפרנס כפועל בתחנת רכבת המשא של פ"ת. בתקופות בהם לא הייתה עבודה, סייעה אמי בעבודות תפירה. הוריי התמודדו עם קשיי פרנסה לא פשוטים, ללא עזרה מבני משפחה, שכאמור לא עלו לארץ . עם זאת אימי דאגה שהבית יהיה תמיד נקי והכינה ארוחות חמות מדי יום.

חפץ שעבר מדור לדור

אמי הייתה אישה צנועה ואיני זוכר שהיו לה תכשיטים רבים. רק טבעת נישואין על האצבע ושרשרת זהב דקיקה על צווארה. שרשרת עם תליון בצורת לב ועליו חרוטים פרחים עדינים.

כבר כילד הבנתי שיש סיפור מאחורי השרשרת. התברר, שאת השרשרת קיבלה מאמא שלה כמתנת פרידה כשעלתה לבדה לארץ ישראל בגיל 16.5. זאת הייתה מתנת הנישואין שנתן אביה לאמה. הוריה ניספו בשואה והשרשרת היא אחת המזכרות הבודדות שנותרו לאמי.

משחקי ילדות

בילדותי, מרבית הילדים שיחקו בשדות, בגנים הציבוריים או על הכבישים, שבאותה תקופה לא היו סואנים. בדרך כלל לא היה לנו כדור מתאים לכדורגל אז שיחקנו "סטנגה" על כביש שהתנועה בו מועטה. בסטנגה מתנהל המשחק בין שני שערים הנקבעים על ידי אבנים המונחות בצמוד לשפת הכביש. לכל שחקן בתורו מותר לבעוט פעם אחת בכדור ואם נגע פעמיים, חברו זוכה בבעיטת עונשין חופשית לעבר השער. פגיעת הכדור באבן (המסמנת קורה), מזכה בשתי נקודות לעומת הבקעת שער המזכה בנקודה אחת.

משחק אחר שאהבנו לשחק נקרא "כיבוש ארצות". כשהיינו ילדים, מותר היה לבוא עם אולר/סכין לביה"ס. באמצעות האולר היינו מסמנים מעגל על הקרקע בקוטר 2-3 מטר. בתחילת המשחק השחקנים עומדים מחוץ למעגל ומטילים, לפי תור, את האולר על הקרקע. שחקן שהצליח לתקוע את הלהב בתוך המעגל, מסמן קו המחלק את המעגל לשני חלקים, החלק הקטן שייך לשחקן ובו הוא יעמוד בהמשך. החלק השני שייך לחברו. השחקן ממשיך לנסות לתקוע את האולר בשטח של חברו ולסמן קו מגבול השטח שלו אל היקף המעגל. אם השחקן לא מצליח לתקוע את האולר בשטח של חברו, או לשרטט קו מבלי לצאת מהשטח שלו, התור עובר לחברו. המטרה היא לצמצם את שטח היריב במעגל כך שהניצחון מושג כאשר אחד השחקנים אינו מצליח לעמוד בשטח שנותר לו.

התגייסתי לחיל האוויר בגיל 18, ושרתי במסלול מבצעי במשך כ – 20 שנה. בתקופה זו השתתפתי במרבית המבצעים של חיל האוויר. מסלול השירות היה מאתגר ומרתק.

כשלושה חודשים אחרי שהגעתי לטייסת, נעלמה הצוללת דקר. התעלומה, מה גרם להיעלמותה, החשש לחיי הצוות בצוללת והחיפושים אחריה בטיסה עם מטוס תובלה מסוג "נורד" מעל הים בגובה נמוך מאוד ובמזג אוויר סוער, הייתה חוויה קשה. כל האירוע היה שילוב של מתח נפשי ופיזי שלא חוויתי עד אז ואין ספק שקבע עבורי סף גבוה ללחצים איתם נדרשתי להתמודד בהמשך השירות.

יצאתי ללימודים בפו"מ בדרגת סרן, כאשר הקורס מיועד למועמדים לדרגת סא"ל. חששתי מכישלון כיוון שהייתי הצעיר מבין החניכים וחסר ניסיון. ההבנה שעלי להתאמץ יותר מהאחרים כדי להצליח, עזרה לי להתמודד עם הדרישות בקורס. בפו"מ הופיע בפנינו אלוף גורודיש שמילא תפקיד מפקד פיקוד דרום וביהירות רבה זלזל בצבא המצרי.. , פחות משנה אחר כך פרצה מלחמת יום כיפור, גורודיש לא הצליח להתמודד עם הצבא המצרי שחצה את תעלת סואץ ותוך זמן קצר הודח מתפקידו. אין לי ספק כי היהירות של גורודיש הייתה בעוכריו ולי היא נתנה שיעור על משקלה של הענווה אל מול היהירות.

בסיום פו"מ, אני בדרגת סרן בן 26, החליט מפקד חיל האוויר שאמלא תפקיד האחראי לתכנון המשימות והפעלת כל אמצעי הלוחמה האלקטרונית בחיל האוויר. עשרות מסוקים, מטוסי קרב, מטוסי תובלה ואמצעים קרקעים. הבנתי את כובד האחריות, וקבלתי אותו עם הרבה חששות.

חצי שנה אחרי שנכנסתי לתפקיד, פרצה מלחמת יום כיפור. כשבוע לפני המלחמה בעקבות נתוני מודיעין, קבלתי החלטה לסגור את יחידות הל"א, לקבל אישור לגיוס מילואים ולהתחיל בהכנות למלחמה. באותה עת, הערכת המודיעין הייתה שלא תפרוץ מלחמה. בהחלטה שקבלתי היה  סיכון למעמדי, במיוחד לאחר שחצי שנה קודם לכן, היו התרעות למלחמה והיא לא פרצה. בדיעבד, ההחלטה אפשרה לנו להיכנס מוכנים למלחמה.

בתחילת מלחמת יום הכיפורים כבשו הסורים את מוצב החרמון אליו שלחתי כעשרה ימים לפני כן, כחלק מההכנות למלחמה, קצין וחיילים. נפילתם בשבי הייתה קשה עבורי ולא הרפתה ממני במהלך המלחמה וזמן רב אחריה, כיוון שהרגשתי אחראי להיותם שם.

חמש שנים אח"כ, בהיותי מפקד יחידה 555, טסתי לדרא"פ בראש משלחת ל"א. למרות שידענו על הגזענות של המשטר, הזדעזעתי ממדיניות אפרטהייד. השחורים והצבעוניים נדרשו לצאת מהעיר עם רדת החשכה, אסור היה להם לנסוע באוטובוס עם לבנים ועוד.. היה לי קשה לשכוח את המחזות הללו אשר השפיעו עלי זמן רב לאחר שחזרתי.

כשנה לפני סיום שירותי, קיבלתי ביחד עם עוד שני קצינים את פרס מפקד חיל האוויר על פיתוח אמצעי לוחמה אלקטרונית שנמצא עדיין בשימוש. הפרס הוענק בטקס מכובד של קציני חיל האוויר אשר מילאו את האמפיתיאטרון של קיסריה, והיה כמתנת סיום לשירותי בחה"א.

רשות המים

בגיל 40 סיימתי את שירותי בחיה"א והתחלתי לעבוד ברשות המים, האחראית על משק המים בישראל.

מספר האנשים על פני כדור הארץ גדל במהירות וכמות המים אינה גדלה. מדינת ישראל ממוקמת באזור חצי מדברי ולכן סובלת יותר ממדינות אחרות ממחסור במים ומכיוון שללא מים אין חיים, היה עלינו לחפש פתרונות.

תוספת מים אפשרית בשלוש דרכים:

1.      יבוא מים.

2.      התפלת מים מלוחים.

3.      ניצול קולחין להשקיה.

יבוא מים היה יקר ולכן נפסל. ואני קבלתי את האחריות לפיתוח מפעלי מי קולחין להשקיה. בתוך כ-10 שנים הקמנו כ-150 מאגרי מים גדולים עם מתקני שאיבה, אליהם מוזרמים בכל חורף מי הקולחין מהמפעלים המנקים את הביוב. ובקיץ משמשים מי הקולחין להשקיה במקום המים מהכנרת ומהבארות שמועברים לצריכה ביתית. כיום עיקר המים לחקלאות בארץ הינם מי קולחין ובכך קיבלנו תוספת מים קבועה שאינה תלויה בכמויות הגשמים, מונעת את זיהום הסביבה ומאפשרת לחקלאים לתכנן גידולים לטווח רחוק.

גם כאן, בכפר מנחם, מספקים לשדות מי קולחין ממאגרים שבנינו באגודת המים האזורית "מי הרי יהודה".

הייתה לי הזכות להיות שותף במתן פתרון, גם לדורות הבאים, למחסור במים  וכיום אנחנו המדינה המובילה בעולם בניצול מי הקולחין, כ-90% מנוצלים, בעוד שהמדינות האחרות מנצלות אחוזים בודדים.

הזוית האישית

סבא אריק: הפגישות הוקדשו למטרה אחת, הקשר הרב דורי, ובזה הן היו שונות מפגישות היום יום בהם כמעט ולא משוחחים על העבר. תודה שאפשרתם לנו להתחבר ברובד נוסף. רועי: הפגישות של הקשר הרב דורי תרמו לי בידע של פעם וגם למדתי יותר על סבא שלי בנוסף כל המפגשים היו מהנים במיוחד.