מאגר סיפורי מורשת

שמי שמעון ואני סבא של יערה. לאמא שלי ז"ל קראו בטי ולאבא שלי ז"ל קראו חיים.

נולדתי ברומניה וברומניה יש שלושה מחוזות. אני גדלתי במחוז ששמו מולדובה, ועיר הבירה של מולדובה היא יאסי. שם נולדתי וגדלתי. נולדתי ב-04.04.1946 ועליתי ארצה ב-01.06.1961. יש לי תאריך יום הולדת ממש מיוחד. נולדתי בעצם ב-01.04.1946 אבל רק אחרי ארבע ימים, הלכנו לבית חולים להודיע שנולדתי ועד היום יש לי שני ימי הולדת.

יש לי הרבה זיכרונות מילדותי. לאחותה של אמא שלי לא היו ילדים, ואני הייתי עבורה כמו הילד שלה. כשהייתי  בגן, כדי לתת לי לאכול היא הייתה עולה איתי על הגג. היא אהבה לפנק אותי.

זיכרון פחות טוב שיש לי: כשהגענו לארץ ההורים קנו לי בפעם הראשונה כובע. ברומניה היה קר מאוד, ולכן קנו לי כובע מפרווה עם אוזניות מחממות. הילדים מכיתתי תפסו לי את הכובע והתחילו לזרוק אותו מאחד לשני. התנפלתי על אחד הילדים והרבצתי לו. מצד אחד זה לגיטימי ומצד שני לא.

בביתנו הייתה רצפה מלוחות עץ. שזה הפרקט הישן. היה לנו מרתף, והוא היה מכוסה עם פלטה של  4 בלטות עם לוחות עץ. יום אחד בקשתי מאימא אם אני יכול לרחוץ את המכסה הזה עם דלי וסמרטוט. מכיוון שניקיתי מאוד טוב. היא אמרה לי: "שמעון מעכשיו תנקה את כל הבית." מאז התחלתי לשטוף את הרצפות של הבית.

כשהייתי ממש קטן, והעלייה לארץ עדיין היתה לא חוקית, בלתי לגאלית, אחותה של אמא, עם בעלה וההורים שלי רצו לעלות לארץ. כשהגענו לגבול אני חליתי והתחלתי להשתעל, ובגלל זה למעשה ההורים שלי חזרו בחזרה ליאסי, והדודה שלי עלתה לישראל. כך שאני לא עליתי איתם. זו הייתה הפעם הראשונה שהם ניסו לעלות. אחרי זה ההורים שלי הגישו הרבה בקשות לעלות לארץ. הרבה פעמים נתקלו בסירוב. הרומנים לא היו מוכנים לתת להם לצאת. רק בשנת 1961 קיבלנו אישור לעלות וזה היה קשה. אני לא ידעתי על ישראל כלום, הייתי רק בן חמש עשרה וחצי והייתי מאוד קשור לילדים שמסביב, והמחשבה שאני צריך לעלות ארצה, היתה לי קשה. אני זוכר שנסענו מהבית לכיוון תחנת הרכבת. נסענו ברכבת חשמלית, וכל הדרך בכיתי, בכיתי מאוד בקול רם.

יש לי הרבה סיפורים על ההשתלבות עם הקהילה, על הכרת השפה. בזמנו כשעלינו ארצה, לא היו  כל הדברים הטובים שיש לנו היום. ההורים ביקשו שאנחנו נגור ליד אחותה של אמא, שגרה בחיפה. הביאו אותנו באוטובוס ואמרו לנו שהולכים לשכן אותנו קרוב לחיפה. עלינו לאוטובוס, והורידו אותנו בנצרת עילית. נצרת עילית היתה אז למעלה משעתיים נסיעה באוטובוסים, לחיפה. לא קרוב. בנצרת עילית לא היו כבישים בכלל, רק דרך כורכר וזה היה ממש קשה.

גרנו ביחד בדירה מאוד קטנה. הדירה הזו עדיין בבעלותי, דירה של שני חדרים וישנתי ביחד עם דורית, אחותי, באותו החדר. כשרציתי להרגיז אותה עשיתי תרגיל. הייתי מקמט לה את הסדין. עד היום הקשרים ביני לבין דורית, מצוינים וקרובים.

הרבה כסף לא היה לנו, אז אבא, שהיה חייט במקצועו, התחיל לעבוד בעבודות דחק. עבודות דחק זה ללכת לשתול עצים. הייתי קם בחמש בבוקר בחורף, בקיץ, בחופש, נוסע במשאית ביער צ'רצ'יל, יער גדול ליד נצרת עילית.  יחד עם חברים כמוני שתלנו את כל היער הזה. בנצרת עילית היו ילדים מהרבה מקומות,  ילדים רומנים, מרוקאים, אלג'יראים, רוסים ופולנים. נשארנו חברים מאז ועד היום הזה. בגלל שגדלתי עם כל החברים מארצות שונות, לא הרגשתי כרומני. הרבה ילדים עכשיו אומרים שאני מרוקאי, אבל אני רומני. לא הרגשתי את זה היה לי כיף להיות עם כולם.

סיפור מצחיק: אמא שלחה אותי לקנות שתי צנצנות שַמֶנֶת. הלכתי לחנות וכל הדרך חשבתי לעצמי איך אני אגיד למוכרת שתי שמְנות, לא ידעתי להגיד שתי צנצנות. כשהגעתי לחנות אמרתי יש לך צנצנת שַמֶנֶת והמוכרת ענתה שכן. ואז בקשתי שתביאי לי עוד אחת.

עוד סיפור קצר על שתילת היער. אחד החברים שהיה בגילי, היה מרוקאי והוא היה אילם. עבדנו יחד בשתילת היער. יום אחד הייתי בשכונה בעיר, פתאום הגיע מאחורה מישהו והרים אותי לשמיים, לא ידעתי מה קורה, וכשהסתובבתי ראיתי אותו והוא סיפר שהוא הגיע לטייל, שהוא גר עכשיו בצרפת, והרים אותי באוויר, שמחתי מאוד והתחבקנו. וזה מה שנקרא חברות של ממש.

ילדים מתגייסים לצבא בגיל שמונה עשרה. בנצרת עילית לא היו בתי"ס ברמה טובה, ורציתי ללמוד עברית בצורה טובה יותר. לכן פניתי לתנועת "עליית הנוער", תנועה שדאגה לילדים שיהיו משובצים במקומות שיוכלו ללמוד. בנצרת עילית לא ידעתי עברית כמו שצריך, לכן ניגשתי לתנועה והם שלחו אותי לקיבוץ להבות חביבה ללמוד עברית.  כשהגעתי לשם 90% מהם היו רומנים. למדתי טוב רומנית, אך אמרתי שזה לא טוב עבורי. מכיוון שלהורים שלי לא היה כסף שמעתי מחבר אחר, שהוא הלך ללמוד בבי"ס הטכני של חיל האויר. בבית הספר של חיל האויר לימדו מקצועות טכניים כדי לתקן מטוסים. היו כמה מקצועות כמו: מכונאי, חשמלאי, אלקטרונאי ועוד כמה מקצועות.

החלטתי יחד עם ההורים שאני רוצה ללכת לבי"ס הטכני שנמצא בחיפה בתנאי פנימייה. ההורים היו צריכים לשלם ארבע מאות לירות (מה שהיום שקל המטבע הקודם היה לירות) בגלל שלהורים שלי לא היה את הכסף, הייתי צריך לחתום קבע שנה אחת אחרי שאני מסיים את הצבא. ילדים רגילים היו מתגייסים בגיל שמונה עשרה, לתקופה של שנתיים וחצי ומשתחררים. אני הייתי בבי"ס הטכני מגיל שש עשרה, וחתמתי קבע שאחרי שאגמור את השירות הסדיר, אני אשאר עוד שנה, לפני שידעתי בכלל מה זה צבא. נשארתי בצבא שנתיים וחצי ואחרי זה עוד שנה. בצבא זכיתי להיות עם חברים שאני עד היום הזה בקשר איתם. בבי"ס הטכני למדתי מכונאות מטוסים. מי שלומד מכונאות למד בצורה מצומצמת גם חשמל ואלקטרוניקה.

בצבא אומנם חתמתי קבע אבל רציתי לראות שאני יודע להרוויח כסף גם בלי הצבא. בגיל תשע עשרה וחצי אמרתי שאני יודע איך להתנהל עם חשמל. היו בין שלוש לארבע חנויות חשמל בנצרת עילית. דפקתי בדלת ואמרתי שאני מחפש עבודות בתחום החשמל. בזמנו מכרו שם וונטילטורים, נברשות, ותנורי אפייה. החנות הייתה מוכרת מוצרים, והאנשים שקנו היו צריכים שיתקנו להם את זה. לאט לאט נתנו לי להתקין מכשירי חשמל. מה שקרה לבסוף, מכיוון שלא הייתי חשמלאי, מישהו קנה תנור אפייה והיה צריך שיתקינו לו שקע בקיר. הלכתי בערב, אחרי שחזרתי מהצבא, והתקנתי לו את השקע, שמתי את התנור אפייה בשקע, הכל עבד והלכתי הביתה. למחרת בבוקר בחנות אמרו לי שאלו שקנו את התנור באו ואמרו שהתנור לא עובד. בערב הלכתי לבדוק וזה עבד. זה חזר על עצמו בבוקר לא עבד, בערב עבד. בגלל שלא היה לי מספיק ידע, חיברתי חוטים שהגיעו מהמפסק של החשמל, כשהייתי בא בערב הם היו מדליקים את האור ואז היה חשמל בשקע, והתנור עבד. ביום כשהם רצו להפעיל את התנור לא היו מפעילים את השקע של האור אז לא הגיע חשמל לשקע. ככה למדתי.

הסיפור שלי איך הכרתי את אישתי שרה ממש מצחיק. נסעתי באוטובוס מנצרת עילית לבקר מישהו בקריות. כדי להגיע לקריות היית צריך לנסוע לצ'ק פוסט, ליד חיפה, זו נקודה שמשם ממשיכים לחיפה או לקריות. ירדתי בצ'ק פוסט. פתאום אני רואה בתחנת האוטובוס, בחורה יפה, בלונדינית עם חולצה כחולה, וחצאית צהובה היא עלתה לאוטובוס ואני עליתי לאותו האוטובוס היא הלכה והתיישבה וגם אני התיישבתי לידה. "לאן את נוסעת?" שאלתי "לחברה" היא ענתה לי. כשהיא ירדה מהאוטובוס שאלתי אם אפשר להתקשר אליה. היא אמרה: "אם תרצה" שאלתי "איך אני אתקשר אליך" היא אמרה :"תחפש בטבעון משפחת שפירא" כמה משפחות שפירא יש בטבעון? מסתבר שבטבעון היו חמישים משפחות עם השם שפירא. צלצלתי  לכל משפחה עם השם שפירא, עד שהגעתי לשפירא משה שלא כל כך רצה לתת לי לדבר עם הבת שלו, ושאל אותי מי אני. עד שלבסוף שכנעתי אותו והוא נתן לי את מספר הטלפון שלה.

סבתא אז הייתה חיילת, ואחרי שגמרה את ביה"ס לאחיות, עבדה בבאר שבע כאחות חדר ניתוח. צלצלתי אליה ואמרתי: "אני מחפש את שרה שפירא" , נשאלתי "מי מדבר?" ועניתי:"מישהו שרוצה לדבר איתה" "היא עסוקה כרגע" נאמר לי, וכשצלצלתי עוד פעם שוב נאמר לי:"היא עסוקה כרגע" עד שבסוף החברה שלה, שחברה שלה עד היום, אמרה לי: "אני נותנת לך לדבר איתה אבל אם תתחתנו אני רוצה להיות הראשונה שתזמינו אותה לחתונה" דברתי איתה וקבעתי להיפגש איתה, כשהיא הגיעה הביתה לטבעון בצפון, קבעתי איתה פגישה בחיפה. אמיר, אח שלה, הביא אותה. הלכתי אז עם נעליים וגרביים נראיתי רומני ממש. אז אמיר אמר לה הנה עם הרומני הזה, איתו  את רוצה לצאת? והיא אמרה שכן. נפגשתי איתה בפעם הראשונה שם, הלכתנו לרקוד במועדון התאטרון, ולמרות שסבתא לא ידעה לרקוד ודרכה לי הרגליים זה היה ערב נהדר.

אמא שלי הייתה אמא שרכשתי הרבה מאוד דברים ממנה הרבה מאוד דברים, גם באופי וגם בהרבה תחומים. את סבא הוציאו לבית אבות, כי היא לא הייתה יכולה יותר, והיה לה קשה לתפקד. היא נשארה לבד בבית והבאנו לה הביתה אנשים שיעזרו לה. הבאנו לה הביתה עוזרת מהבוקר עד הצהריים, ומהצהריים עד הערב. בלילה הייתה ישנה איתה מישהי אחרת. טיפלנו בה בצורה נהדרת. כשכבר לא יכלה להיות עם העוזרות האלה, לקחנו אותה לבית אבות, ובבתי האבות שבנוף הגליל היא התדרדרה, ולקחנו אותה לבית החולים. היא הייתה במיטה אני זוכר את זה, כשהייתי לידה היא כבר לא הייתה בהכרה, כל מה שרציתי  זה להיכנס למיטה ולחבק את אמא. היה לי צורך שהיא תחבק אותי, וזה היה ממש מרגש. כעבור יומיים היא נפטרה.

שמעתי רק אתמול הרצאה מעניינת לאן אנחנו הולכים בעתיד הטכנולוגי. כדי ללמוד על טכנולוגיה, יותר מאוחר הלכתי ללמוד בקורס לתיקון מכשירי רדיו. זה לא מכשירי רדיו כמו שאת רואה עכשיו. מכאן גם בא לי כל הפירוק שאני מפרק אתכם, זה ממש ללמוד איך נבנה מקרר ואיך רדיו וכדומה. אני חושב שגם אתם לומדים את הגישה למה זה מברג פיליפס ומה זה מברג שטוח, ושזה בסיס לטכנולוגיה. השתדלתי ללמוד כדי לנסות להיות מסוגל לתקשר אתכם, טכנולוגית. אני חושב שחשוב לנסות וללמוד כל יום. אתם יודעים הרבה יותר דברים ממני, אתם לא יודעים את הבסיס של זה, אבל אתם יודעים להפעיל. אני צריך ללמוד מכם איך להפעיל מכשירים כמו פלאפון, או מחשב, ואיך לתקשר אתכם. מתי שאתם תצטרכו לדבר איתנו תדעו שגם אני וגם סבתא מהווים עבורכם כתובת לתקשורת, וכל הטכנולוגיה בעצם משפרת את התקשורת. לדוגמא הזום, שהתחיל בקורונה. אתם באמת יכולים ללמד אותנו הרבה דברים.

אני וסבתא רוצים להעביר הרבה דברים לכם הנכדים, ויש לנו דרך לעשות זאת. אנחנו אומרים לעצמנו קודם כל "לשם אני רוצה להגיע/לא להגיע עם הילדים והנכדים" מה זה אומר? שאם אני רוצה להגיע לשם, אני צריך לעשות צעדים 1,2,3, אם אני לא רוצה להגיע לשם אז אסור לי לעשות 1,2,3,4. אני יכול לתת לך הרבה דוגמאות שקו החשיבה של סבתא ושלי הובילו אותנו לדברים נהדרים. כמו להפתיע אתכם, להפתיע זה אומר שגם אתם מפתיעים אותנו, להיות בחגים יחד. את לא תראי בהרבה משפחות מה שאנחנו עושים. אנחנו רוצים להקנות לכם מיומנויות של חשיבה והפעלת הידיים (שאלת אותי קודם על הרכבת דברים), זיו (הבן הבכור שלי) בגיל שתיים עשרה שכב על הרצפה ולימדתי אותו לפרק מנוע של מקרר. את צריכה לראות את רונית (הבת האמצעית שלנו) מתקנת. אין הבדל בין בנים לבנות לא שבנים יודעים לתקן ובנות ידעו לבשל, הכל. נכון להיום אנחנו מנסים לתת לכם קצת יותר ידע, על המקורות שלכם. אם לא תקבלו ידע על המקורות לא תבינו למה חשוב להיות יהודי, ולמה חשוב להיות בארץ ישראל. אנחנו מנסים לחשוף אתכם לדברים, אתם מטיילים הרבה עם ההורים, אנחנו מנסים לתת לכם משהו אחר, ידע על מקום בו אנו חיים לדוגמא תחנת הרוח שהיינו יחד. לא רק לראות את זה יש מחקר על איכות הסביבה. רק על ידי חשיפה לדברים אחרים. ככל שניתן לכם יותר מידע יהיה לכם את היכולת לבחור את העתיד שלכם. אם זה בתחום תחנת הרוח אם זה לקחת אתכם לבית כנסת, מסגד או כנסייה, להכיר את האנשים האחרים איתם אנחנו חיים.

בעינינו זה מאוד חשוב. יש לנו עוד הרבה תוכניות. בבת מצווה של נכדה אחרת שלנו לקחנו אותה לירושלים למקומות  שעם ישראל צמח, לעיר דוד. בארץ יש מקומות שבאותה נקודה נגע מישהו אחר לפני 2500 שנה. אין הרבה מקומות עם היסטוריה כזו. היינו בכנסת ישראל. יש הרבה שאלות שאתם לא מגיעים לשאול, ואנחנו רוצים לחשוף אתכם. ראינו איך מתנהלת הכנסת, זה היה מעניין. אנחנו רוצים לתת לכם חיזוק במקורות שלכם.

הזווית האישית

סבא שמעון: התחושה שלי איתה נהדרת ואני מברך על מערכת החינוך, שיצרה אתת הפרויקט הזה וזה חיזק את הקשר שלי עם נכדתי.

יערה: היה לי ממש כיף לשמוע על העבר של סבא שלי, וללמוד ממנו על חיו ואני חושבת שגם סבא נהנה מאוד.