מאגר סיפורי מורשת

שמי דוד, נולדתי בעיר גאבס בתוניסיה שבצפון אפריקה ב 1947. שמי המקורי היה קלוד אלוש, השם הנוסף שלי בעברית היה דוד. שמות הוריי הם: אמי – לידיה, אבי – רונֵה. יש לי שני אחים ואחות.

בסוף המאה ה-19 צרפת כבשה את תוניסיה ואז התחיל השלטון הצרפתי שם, בתי ספר ובתי חולים היו עם צוותים צרפתיים. זו הסיבה שלמדתי בבית ספר צרפתי. הספקתי ללמוד שנה אחת, כיתה א'. בשנת 1956 נגמר השלטון הצרפתי בתוניסיה. השליט שעלה לשלטון שם אחרי השלטון הצרפתי היה "בוגיבה", הוא לא אהב יהודים, זו הסיבה שאבא שלי החליט לעלות לישראל.

אני זוכר שבאחד הלילות הגיע אוטובוס, אני וכל המשפחה הגרעינית שלי עלינו עליו. בשלב הראשון הגענו לעיר הבירה תוניס וחיכינו שם כמה שבועות בבית מלון ואז עלינו על אונייה לכיוון ישראל.

המשפחה במסע

ברגע שהגענו לנמל חיפה, אני זוכר שהתכנסנו על סיפון האונייה ושרנו את התקווה בצרפתית, הייתי בן 9. ה- 14 ביולי הוא תאריך העצמאות של צרפת (שחרור הבסטיליה), אני זוכר את המשחקים ששיחקנו באותו יום. נכנסנו לתוך שקים אטומים והתחרנו בריצה מי ישיג אחד את השני בתוך השקים.

כשהגענו לארץ שמו אותנו במגורים במעברה בצריף ממש קטן. אני נכנסתי לכיתה ב' במעברה. בחופשים של בית הספר למדנו עברית ב"חדר" (מקום שהיו לומדים בו תורה). בשלב מסוים אבא שלי קנה בית ערבי (בית שננטש על ידי ערבים עם הקמת המדינה, 1948). כשעברתי לבית החדש עברתי גם בית ספר, בבית הספר החדש לא היתה כיתה ב' אז פשוט הכניסו אותי לכיתה ג'.

אחד החיבורים הזכורים לי בילדות זה המאכלים הטעימים והנפלאים של אימא שלי. המאכלים שזכורים לי הם דגים מיוחדים עם קוסקוס, מאכל שנקרא "בולה" בצרפתית שזה מפרום בערבית, זה בעצם שתי פרוסות של תפוחי אדמה שממולאות מכל מיני דברים טובים כולל בשר. פעם אחת אימא ואבא לקחו אותנו למסעדה תוניסאית ששם אכלנו בולה, זה הזכיר לנו את הילדות.

בכיתה י"א יצרנו חבורה באזור המגורים שלנו שהיה מרוחק מאזור שבו למדנו. היינו חבורה של 20-30 נערים. היינו מתכנסים ביום שישי בשעות הלילה ומארגנים מסיבות ריקודים. למחרת בשבתות היינו נוסעים לים של אשקלון. אני רוצה להיפגש איתם עכשיו בשביל לראות איך הם התפתחו ומה הם עשו עם החיים שלהם.

החבר'ה שלי

באחת המסיבות הכרתי את סבתא שושי (אשתי, סבתא של עומר). באחת הפעמים שהייתי במילואים הגעתי לכפר הס (איפה שסבתא שושי גרה ואני עכשיו גר) ושם הכרתי את המשפחה של סבתא שושי.

מן האלבום המשפחתי

כשגמרתי בית ספר בגיל 17, הייתי באוניברסיטה שנה לפני שהתגייסתי (כי הייתה לי שנה נוספת בגלל שדילגתי על כיתה ב'). למדתי היסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים והחלטתי להיות מורה להיסטוריה.

אבא של סבתא שושי (סבא נפתלי) היה חקלאי שגידל תפוזים. אני גם רציתי לעבור לחקלאות (משיקולי פרנסה), הלכתי לקורס של משרד החקלאות, שם למדו לגדל פרחים. פעם המשק שלנו גידל תפוזים אבל אז עברנו לפרחים.

סבא רבא נפתלי בפרדס

לסבתא שושי הייתה אחות צעירה, איטה שמה. איטה הייתה אמורה לקבל את המשק של סבא נפתלי. היא למדה בבית ספר חקלאי לקראת ההכשרה לעבודה משק בבו היום. היא לימדה אותי איך עובדים במשק, נהיגה בטרקטור, קטיף תפוזים וכיסוח דשא. איטה התגייסה ועבדה במחשבים בקרייה בתל אביב. בשנת 1973 פרצה מלחמת יום כיפור, באותה זמן איטה חלתה במחלה קשה והלכה לבית חולים, אחר כך אובחנה בסרטן. כעבור מספר ימים היא נפטרה. כולם היו עצובים, התוכניות שאיטה תעבוד במשק לא התגשמו, וככה כעבור כמה שבועות סבא נפתלי הציע לנו את המשק וככה הפכנו לחקלאים.

איטה ז"ל 

כיוון שאיתי (הבן שלי, אבא של עומר הנכד המתעד) נולד חמש שנים אחרי שהתחתנו, הייתה התרגשות מיוחדת כשהוא נולד, גם לסבתא שושי וגם להורים של סבתא שושי (נפתלי וטובה) שגרו מתחת לבית שלנו. דבר מיוחד שזכור לי מאותו יום זה שברגע שקיבלתי את הידיעה שסבתא שושי בהריון מיד רצתי לפרדס שבו עבד סבא נפתלי והודעתי לו מהר שסבתא שושי יולדת! מיד נסענו כולם לבית חולים.

אני אבא צעיר

החיים שלי גרמו לי להבין שלא תמיד תוכניות ילדות מתגשמות, קודם כל עברתי מתוניסיה לישראל, אחר כך החלטתי שאני רוצה להיות מורה להיסטוריה ובסופו של דבר הפכתי חקלאי שמגדל פרחים וביצים (יש לי לול של תרנגולות מטילות) – החיים תמיד משתנים.

הזוית האישית

סבא דוד: מאוד נהניתי מתכנית הקשר הרב דורי שבה הייתה לי הזדמנות להיות יחד עם הנכד שלי ולסכם דברים הקשורים לחיי.

עומר הנכד המתעד: מתוכנית הקשר הרב דורי אני לוקח המון סיפורים מרתקים שאני לא ידעתי על סבא. זו הייתה סוג של סגירת מעגל בשביל סבא, אני חושב שהוא מאוד נהנה. צחקנו הרבה ובעיקר נהנינו. למדתי שלסבא שלי הייתה ילדות מהנה, ושהוא שמח מכל ההחלטות שלו.