מאגר סיפורי מורשת

שמי רינה זר אביב, נולדתי בשנת 1952 במגרש החנייה של בית החולים "אסף הרופא" במדרגות האמבולנס. באותה תקופה לא היו הרבה מכשירי טלפון והיה צורך לשלוח מישהו לתחנת מד"א כדי לבקש שיגיע אמבולנס, כי על רכב פרטי אין מה לדבר באותה תקופה. לימים סיפרה לי אמי שבאותה תקופה היה נוהל לגבי היולדות: אישה שיולדת בבית החולים מאושפזת באגף רגיל עם כל היולדות ומי שיולדת בבית מאושפזת באגף נפרד. אמי השתדלה מאוד להחזיק מעמד וללדת בבית החולים, אך היא הצליחה במשימה באופן כמעט מושלם וזאת הסיבה שנולדתי במדרגות האמבולנס.

את תקופת ילדותי המוקדמת עברתי ברמלה, בשכונה שנבנתה במיוחד לעולים חדשים שהגיעו מכל קצוות תבל. הבתים כונו צריפים אבל היו גדולים יחסית לבתי עולים מאותה תקופה. משפחתנו המורחבת התגוררה במרחק לא רב אחד מהשני וזאת הסיבה שהיתה לי ילדות מקסימה ועוטפת, למרות הקשיים הכלכליים הרבים של אותה תקופה שכונתה תקופת הצנע. סבא שלי, ססי טרבלסי, התגורר לא רחוק מאתנו  בבית ערבי גדול ויפה. הוא הקים בית כנסת בחלקו הגדול של הבית וחלקו השני של הבית יועד למגורים של סבא וסבתא ושני ילדיהם. הבית היה בעל סגנון מיוחד ועם מרפסת ענקית ששימשה אותנו הנכדים למשחקים אחרי שעות הלימודים ובשבתות וחגים.

למדתי בבית ספר יסודי שכונה ממלכתי ג' ברמלה. בית הספר פעל בשתי משמרות: בבוקר עד השעה 12 למדו בו תלמידי כיתות ה' עד ח', ומשעה 12 עד 16 למדו תלמידי הכיתות הנמוכות א' עד ד'. אני למדתי במשמרת השנייה. הרבה מחברותיי מאותה תקופה היו בנות של ניצולי שואה שרק הגיעו מהתופת. גם הורי היו ניצולי שואה שהגיעו מטוניס. אמי סיפרה זכרונות מהשואה, על מה שעבר על משפחתה ועל אחיה שנספו בשואה, ולא פעם היתה מחביאה לחם. לעומתה, אבי כמעט ולא דיבר על מה שעבר.

כשעליתי לכיתה ד', עברנו לגור במושב עזריקם שם למדתי בצריף קטן וחמוד. ולאחר מכן למדתי בבית הספר האזורי אמונים, עד כיתה ח'. החיים במושב באותה התקופה לא היו קלים. לאחר כל יום לימודים הייתי צריכה לעזור בעבודות השדה כמו שתילה וקטיף. למרות העבודה לאחר הלימודים הייתי תלמידה טובה אהבתי ללמוד. בשעות אחר הצהריים נהגתי לשחק בחוץ בשכונה, משחקים שונים כמו: תופסת, מחבואים, מחניים, חמישה מקלות, חמור חדש, חמש אבנים, גומי, קפיצה בחבל, דילגית, סבתא סורגת, ובשבת שיחקנו בבית שעות במונופול.

לאחר בית הספר היסודי עברתי ללמוד בבית הספר האזורי בתיכון באר טוביה. תמיד ידעתי שאני רוצה לעבוד עם ילדים. בכיתה י"ב התחלתי ללמוד בסמינר למורים וגננות אהלו שבעמק הירדן. בסיום לימודיי התגייסתי לצבא ונשלחתי לדימונה לעבוד בגן ילדים.

באותה שנה, 1973, פרצה מלחמת יום הכיפורים וככה למעשה הכרתי את בעלי קלוד.  זה היה יום שישי אחר הצהריים. הגעתי לקסטינה ולא היו אוטובוסים בגלל המלחמה וכך נאלצתי יחד עם חברה ללכת ברגל לכיוון המושב. בדרך עבר בחור על אופניים וחברתי נופפה לו לשלום ואמרה לי שהוא מתנדב מצרפת שעובד במכון עם אבא שלה ובערב הוא מתנדב בבסיס תובלה בתיקון טנקים. בפעם אחרת שהלכתי ברגל מקסטינה הוא הסיע אותי על אופניו ושנה לאחר מכן ב-1975 נישאנו. גרנו במשך שנה בבאר טוביה בדירות למתנדבים. אני הייתי הישראלית היחידה בשכונת המתנדבים שהגיעו ממקומות שונים בעולם. אחרי-כן נסענו לצרפת ושם נולדה ביתנו הבכורה רקפת ואחרי שנתיים חזרנו לארץ לקריית גת.

יש לנו 5 ילדים ו-12 נכדים מקסימים ועוד אחת בדרך, בעזרת השם. עבדתי כארבעים שנה כגננת וכיום אני בפנסיה נהנית עם המשפחה והנכדים, אוהבת מאוד לארח ואם צריך גם לעזור.

הזוית האישית

גאיה: למדתי הרבה על התקופה שבה סבתא גדלה ועל החיים של סבתא שהיו גם פשוטים וגם קשים, וגם מצחיקים נפלאים ומרגשים.

רינה: נהניתי מאוד בחברת גאיה נכדתי המקסימה. אהבתי לשתף אותך גאיה ולספר לך על תקופת ילדותי ועל חיי בכלל. בדרך זאת גאיה למדה שגם בתקופות לא קלות תמיד אפשר לגדול ולהתפתח כמו המדינה.