מאגר סיפורי מורשת

זיכרונות ילדותי כפי שסיפרתי לנכדתי עופרי, מוקדשים להורי האהובים מרים ואריה קנטרוביץ ז"ל, שורדי השואה שעלו מפולין והקימו את ביתם פה בישראל. לאחותי הקטנה אוסי ז"ל ולאחי הגדול דבלה יב"ל.

אבי לא סיפר לנו כמעט כלום, איך שרד את השואה, אבל כל פעם ששאלתי אותו על מה שקרה זלגו הדמעות מעיניו. מכל משפחתו רק הוא שרד. לימים, הוא מילא דף-עד ב"יד ושם" עם שמות הוריו ואחותו, בתקווה למצוא קרובי משפחה, אך לא מצא.

אמי דווקא רצתה לספר אך כילדים לא עניין אותנו לשמוע. כשהדס בתי הייתה בתיכון, אמי ביקשה ממנה שתרשום את סיפור ילדותה. וכך בימי החופש הגדול הדפיסה הדס את סיפור ילדותה של אמי בעיירה חורז'לה בפולין, והישרדותה במחנה הכפייה בסיביר, כפי ששמעה מסבתה. לאחר מותה של אמי העברתי את הקובץ לבית התפוצות (כיום מוזיאון אנו) והוא שמור שם בספריה.

 ביום הנישואים

הורי התחתנו בחנוכה 1949

שמי גילה, אני בת 63. נולדתי בתאריך 2/6/1959, בהרצליה כאשר היא היתה עדיין מושבה. אין סיפור גדול ומשמעותי שקשור לשנות ילדותי או בגרותי, אבל זיכרונות הילדות עולים מפעם לפעם בעיקר כשחיי בצעירותי מושווים לאלה של נכדי המתוקים עופרי, הילי, ניצן ודור.

משחקי ילדות ששיחקנו – גומי, קלאס, מחניים, חמש אבנים, תופסת, דוקים ומחבואים.

סיפור על תנור חימום ושמו פרידמן

לא היו לנו מזגנים או תנורי חימום חשמליים כי החשמל היה יקר. לכן, בחורף חיממנו את הבית עם תנור חימום שבער באמצעות נפט. קראו לסוג תנור זה פרידמן.

לתנור היה מיכל אחורי שאותו מילאנו בנפט, וגוף חימום עשוי רשת מתכת דקה ומתחתיו פתילה אותו הדלקנו באמצעות גפרורים. גוף החימום היה מתלהט ומתחמם וזה היה מחמם את החדר. את התנור אבא שלי היה מדליק במרפסת פתוחה, לא בתוך הבית. כי עד שהיה מתלהט הוא פלט גזים רעילים.

בכל כמה ימים היתה עוברת בשכונה מכונית קטנה ירוקה שמאחוריה מיכל נפט גדול. הנהג צלצל בפעמון גדול, ואז מכל בנין היו יורדים וממלאים נפט בג'ריקן.

 תנור הנפט לחימום – פרידמן

סיפור על הסוס – מונית

ברחוב הראשי היתה עומדת שיירה של סוסים רתומים לעגלות עם העגלונים, הם היו מחכים לאנשים שהיו צריכים עזרה בהובלות. בזמן שחיכו לעבודה, העגלונים היו מלבישים לסוס על הראש שק עם קש כדי שיאכל.

 עגלות וסוסים כמוניות להובלות

סיפור על הטלפון – עד שהיגיע….

טלפון היה קשה להשגה. מי שהיה לו טלפון נחשב בר מזל. היה צריך להירשם בתור בחברת הטלפונים ולחכות שיתקינו בבית קו טלפון. אני חושבת שאנחנו חיכינו לטלפון שבע שנים. את מספרי הטלפון של כל המשפחה, החברים ובעלי המקצוע כתבנו בספר טלפונים שהיה מחולק לפי הא-ב. היה גם ספר טלפונים צהוב ענק ועבה שנקרא "דפי זהב" שבו היו מספרי הטלפון של כל המשפחות בארץ שהיה להם טלפון.

 טלפון חוגה

מלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים התרחשה בשנת 1967 כשאני הייתי בת 8. גרנו בדירה בבניין שלא היה בו מקלט. בבניין הסמוך, במרתף, היה חדר כביסה קטן של כל הבניין והוא שימש גם כמקלט וכשהייתה אזעקה כל השכנים ירדו למקלט. בזמן המלחמה הדבקנו נייר דבק על החלונות כדי שלא יתנפצו אם יהיו הפצצות וגם צבענו את הנורות בצבע כהה כדי שהאויב לא יוכל לראות את הבתים. בשעות החשיכה. אני זוכרת לילה אחד שישבתי עם אימא שלי על ספסל מחוץ לחדר הכביסה (המקלט) כשמסביב חושך מוחלט, וראינו נורי תאורה בשמים מעלינו וזה היה מאוד מפחיד. באותם ימים אבא שלי היה מגויס למילואים.

התעמלות בוקר

בבית הספר היסודי היה נהוג כל בוקר להתכנס במגרש הגדול, שבחצר בית הספר ולעשות תרגילי התעמלות ומתיחות לפני תחילת הלימודים.

מלחמת המפרץ הראשונה

מלחמת המפרץ הראשונה התרחשה בשנת 1990. תום בתי, אימא של עופרי, הייתה בת שבע והדודות לימור והדס היו בנות שלוש. בגלל החשש שיגיעו מעירק טילים עם חומרים רעילים, חילקו לכל האזרחים מסכות אב"כ (אטומי ביולוגי כימי) ולילדים קטנים חילקו מסכות עם מפוח.

 מסכות אב"כ לילדים הגדולים יותר

לילדים קטנים חילקו מסכות עם מפוח

עלילות הצ'ולנט והמאפיה

באחד מרחובות העיר הייתה מאפיה שבה עבד חבר של ההורים שלי (סבתא מרים וסבא אריה) מפולין. המאפיה הייתה סגורה בסוף השבוע. אז ההורים שלי היו מביאים ביום שישי בערב את הצ'ולנט שהכינו לארוחת צהרים בשבת ושמים את הסיר עטוף בנייר עיתון בתוך התנור שעדיין היה חם מאפיית הלחמים יום קודם. בשבת בצהרים היו הורי באים ולוקחים את הסיר הביתה ומתענגים. מאז לא אכלתי צ'ולנט טעים כל כך כמו אז. לימים נבנה בניין חדש על חורבות המאפיה. והורי קנו דירה וגרו בבניין זה.

מבחני בגרות ים תיכונית

כידוע, הרצליה שוכנת לחוף הים התיכון. את מרבית ימי הקיץ ביליתי בים, במיוחד את ימי החופש הגדול. גם כאשר החלו מבחני הבגרות לא ויתרתי על הים ואת ספרי הלימוד לבגרות לקחתי איתי לים ומשם ישר לבית הספר (תיכון) לעשות את הבחינה.

צבא על השולחן

את שירותי הצבאי עשיתי בחיל המודיעין. במשמרת לילה כאשר אפשר היה לישון לזמן קצר, הייתי פורשת שק"ש על שולחן פנוי וכך ישנה. הסיבה הייתה שבחדרים הסתובבו עכברים ולא נעים להתעורר ולפגוש עכבר מביט עליך מקרוב.

 מתקופת השירות הצבאי

סבא אריה והקרפיון

אבא שלי או בשמו השני סבא אריה עבד בתנובה. בשיווק של התוצרת החקלאית לחנויות. בכל שבוע הייתה מגיעה למקום העבודה שלו משאית עם מיכל מים ענק מלא קרפיונים חיים להפצה לחנויות. כיאה לפולנים בעלי מסורת מפוארת של אכילת גפילטע פיש היה סבא מביא הביתה דגי קרפיון חיים כדי שאימא שלי או בשמה השני סבתא מרים תכין מהם גפילטע פיש. אני זוכרת שהייתי עומדת לצידה בזמן ההכנה מה שאיפשר לי להכיר מקרוב את כל מבנה גופו הפנימי של הדג. כיום, נכדתו תום, אימא של עופרי והילי עובדת גם היא בתנובה.

 הקרפיונים שהופכים לגפילטע- פיש

הפסנתר של השכנים

בכל בית פולני חובה היה על הילדים ללמוד לנגן על כלי נגינה קלאסי ולכן כשמלאו לי שש שנים רשמו אותי הורי ללמוד פסנתר. מאחר ופסנתר היה יקר ערך, היה צורך לבדוק קודם, שאכן קיים סיכוי רב שאהפוך לנגנית פסנתר מפורסמת ולכן את אימוני הפסנתר עשיתי תקופה ארוכה על הפסנתר של השכנים שבוודאי שנאו כל דקה שניגנתי אצלם. רק לאחר זמן רב קנו לי פסנתר והוא נמצא בביתי עד היום. ועופרי מנגנת ומנעימה את זמנינו.

ההיכרות שלי עם רוני בעלי וסבא של עופרי

פעם לפני שהיו אפליקציות למיניהן וכל מחשב היה בגודל של חדר גדול, הדרך המקובלת להכיר בנים הייתה במפגש פנים מול פנים. לרוני יש אחות, בת גילי, שהיינו יחד בתנועת הנוער העובד והלומד. מידי פעם היינו הולכות יחד לתנועה. והשאר היסטוריה…

הסיטרואן בגשם

לרוני ולי הייתה מכונית סיטרואן דה שבו אדומה. בגלל שלא היה מזגן במכונית החלטנו להוריד לה את הגג. רק לא לקחנו בחשבון שהחורף מתקרב. וכך מצאנו את עצמנו נוסעים במכונית עם מטריה פתוחה כתחליף לגג.

 מכונית פתוחה

חתונה מהיום למחר

כשהחלטנו להתחתן חיפשנו מקום לחתונה. רצינו מאוד להתחתן על שפת הים בהרצליה, אך רעיון זה זכה להתנגדות קשה מההורים. לא רצינו להתחתן כמו כולם באולם חתונות. לרגינה ומרטון ההורים של רוני היה חבר צייר שגר במושב רשפון והיה לו סטודיו לציור בבית. הסטודיו התאים לנו לחתונה כי ראו ממנו נוף יפה. רוני למד באוניברסיטה. חופשת הבחינות של רוני הייתה זמן מתאים להתחתן למרות שהייתה קרובה מאוד. וכך נקבע תאריך החתונה מ"היום למחר".

התחתנו בתאריך 8.1.79. ביום הכי גשום באותה שנה. את שמלת החתונה תפרה שכנה של ההורים של רוני לפי דוגמא של שמלה רגילה שהייתה לי. רוני לבש בגדים רגילים שהיו לו בארון. את הכיבוד לחתונה הכנו בעצמנו. בסיום החתונה נסעו האורחים המעטים (המשפחה הקרובה ומעט חברים) לאכול באולם אחר ורוני ואני נשארנו לסדר ולנקות את הסטודיו והבית.

 ביום חתונתנו

סיכום שהוא רק התחלה של משפחה גדולה ומהממת

נעים ומצחיק להיזכר ולספר לעופרי והילי איך היו החיים לפני למעלה מחמישים שנה, אבל לא בגעגועים. כי גם ילדותן של הנכדות משופעת במשחקי ילדות כמו טיקטוק, אינסטגרם, גומי, מחניים, חיי שרה ומשחקי מחשב למיניהם שיהפכו בוודאי לזיכרונות ילדות מצחיקים שיספרו לנכדיהן.

למרטון ורגינה ההורים של רוני ולאריה ומרים קנטרוביץ ההורים שלי יש כיום משפחה מהממת שכוללת את רוני ואותי גילה, את בנותינו ובעליהן תום ושוהם, הדס ואסף, לימור ודרור, ואת הנכדות והנכד המהממים, המקסימים והאהובים שלי עופרי, הילי, ניצן ודור ובטוחה שיהיו עוד.

 תמונה משפחתית

הזוית האישית

סבתא גילה: נעים ומצחיק להיזכר ולספר לעופרי והילי איך היו החיים לפני למעלה מחמישים שנה, אבל לא בגעגועים.

עופרי: גם אני עופרי מאוד נהניתי לשמוע סיפורים על סבתא גילה ועל המשפחה שלה ועל מה שהיא עשתה כשהיא הייתה ילדה וגם היו סיפורים שהיו מאוד מצחיקים, חלק היו מאוד מפתיעים והיה לי ממש כיף לשמוע אותם.