מאגר סיפורי מורשת

שלום, אני סלמה רחמימוב. נולדתי בסוף מלחמת העולם השנייה במרץ 1944, ביואנסו, עיר קטנה במזרח פינלנד הגובלת ברוסיה. קראו לי סלמה על שם המיילדת של אימא שלי שבלעדיה לא הייתי בחיים. נולדתי באמצע החורף במינוס שלושים וחמש מעלות. אימא שלי נלקחה לבית החולים עם סוס ומזחלת. כשנולדתי היו לי שלושה אחים, מרטי היה בן שנתיים, אירמה בת שש וחצי ואניה בת עשר. כשחזרנו מבית החולים וגדלתי בבית אני הייתי כמו הבובה של אחותי הגדולה אניה.

סיפרו לי שבגיל ארבע בערך אהבתי לאכול עוגיות שמרים בשם "פולה" ולשתות קפה וגם אהבתי מאוד תותי יער.

כאשר הייתי בגיל ארבע, כשאני ואחי היינו לבד בבית היינו משחקים בחוץ עם הכלב שלנו רקס. היינו משחקים במקומות עם ערמות עצים. שיחקנו תופסת וערמה אחת נפלה עלינו. הכלב רקס רץ לאימא שלי לעבודה שלה, רקס נבח חזק ליד אימא שלי והיא מיד הבינה שקרה משהו ויצאה מהעבודה. רקס הביא אותה אלינו.

כשהייתי בת חמש סיפרו לי שלפני מלחמת העולם השנייה, אבא שלי בנה את הבית שלנו במרכז העיר ביחד עם אחיו אוטו. הקרקע שהוא בנה עליה את הבית הייתה כארבעה דונם שכללו גינת עצי פרי, תותים, ירקות ופרחים שאימא שלי הייתה מטפלת בהם ואנחנו כילדים היינו צריכים להשתתף בטיפול בגינה כל קיץ. אימא שלי תמיד הייתה אומרת שאם לא מטפחים את הגינה בקיץ אין אוכל בחורף. האוכל שקנינו היה דגים, בשר, חלב, ביצים, סוכר וקמח ואת כל הפירו והירקות היינו מגדלים בגינה.

בקיץ ואחיותיי ואני היינו נהנות משחייה באגם הקרוב אל ביתנו ולמדנו לשחות בגיל מאוד מוקדם.

התחלתי ללכת לבית הספר בגיל שבע כמו שנהוג לעשות בפינלנד. שם הכרתי את החברות הכי טובות שלי, אאונה ומארילנה (Aune and Marjalena) החברות שלנו נמשכת עד היום הזה.

בבית הספר אהבנו לשחק בתופסת, קלאס, קפיצה בחבל וגולות, את המשחקים האלה היינו יכולים לשחק רק בקיץ. בחורף בחוץ, יכולנו רק לגלוש על קרח בזמן החופשי ולעשות סקי.

אנחנו נוהגות להפגש פעם בשנה בקיץ אצל אאונה בתקופת קטיף תותי היער. את תותי היער האלה אני קוטפת ביחד עם אאונה ואני מביאה כמה קופסאות לארץ כדי להכין עוגות.

אני זוכרת שכאשר גדלתי והייתי בת 15 אירגנו לנו נשפים בבית הספר. בנים היו מזמינים את הבנות או הפוך והיינו פשוט הולכים במעגל מדברים וצוחקים. אני זוכרת שאהבתי מאוד את שיעור ציור, ספורט, מוזיקה, מתמטיקה ופיסיקה. את המורים של המקצועות האלה גם כן אהבתי מאוד. בבית הספר היסודי הייתה משמעת חזקה מאוד. מי שהיה מפריע היה צריך ללכת לשבת בפינה.

אבא שלי ואיינו היה בונה כבישים והוא היה גם "ממציא". הוא המציא מתקן שמונע ממים להיכנס למרתף ומוציא אותם מחוץ לבית. אמי אווה עבדה במחלבה בזמן מלחמת העולם השנייה ובסוף המלחמה המחלבה נסגרה והיא נשארה בלי עבודה ואז מצאה עבודה כמנקה בבית ספר.

בגיל ההתבגרות היינו שומעים מוזיקה של אלביס פרסלי, ביטלס ולואי ארמסטרונג. הקשר בין החברים בגיל ההתבגרות היה מפגשים שנקבעו בבית הספר כי לא היו לנו עדיין טלפונים. וכשקבלנו את הטלפון השיחות היו מאוד קצרות כי זה היה מאוד יקר.

אחרי שסיימתי את שלוש עשרה שנות הלימודים שלי (בפינלנד לומדים שלוש עשרה שנה.) אני רציתי להיות מורה לספורט וציור, בגיל 18 היו עושים מבחנים "פסיכוטכניים" ואני קיבלתי תוצאה גבוהה והבנתי מבני תלת מימד בצורה מיוחדת, ובודק המבחנים אמר לי שאני צריכה למצוא עבודה שאני יכולה למצות את היכולות שלי בצורה הטובה ביותר, אני בחרתי ללכת ללמוד ארכיטקטורה. כאשר למדתי ארכיטקטורה ומצאתי עבודה, אז הכרתי את סבא שלך, אריה.

אחרי שאריה סיים את לימודי הארכיטקטורה שלו בפינלנד הוא חזר לארץ בשנת 1969. באותה שנה באתי שש פעמים לארץ לבדוק אם אני יכולה להשתלב בארץ.

אני עדיין זוכרת את קבלת הפנים המרגשת והחמה של אירנה חמותי בשדה התעופה בביקור הראשון שלי. בלי שהיא הכירה אותי היא ישר חיבקה אותי בחמימות רבה. עוד דבר שריגש אותי מאוד הוא הריח של פריחת התפוזים.

בשנת 1970 באתי ללמוד בארץ לשנה אחת ובשנת 1971 חזרתי לסיים את לימודי בפינלנד. באותה שנה החלטנו להתחתן, החתונה היתה מצומצמת מאוד (רק שנינו) בקפריסין, ולאחר מכן עברנו לגור בארץ.

השנים הראשונות בארץ היו לי קשות בגלל שהייתי צריכה להתרגל לחום ולשמש של ארץ ישראל בניגוד לפינלנד שהיא ארץ קרה מאוד. באותה שנה החלטתי ללכת ל"אולפן" כדי ללמוד את השפה העברית. אז התחלנו גם לחפש מקום מגורים, בדקנו בחיפה, ערד וירושלים לפי ההמלצה של חמי שהיה רופא ילדים ואמר שעקב האסטמה שסבלתי ממנה אנחנו צריכים לגור במקום עם אוויר יבש. החלטנו להקים משפחה בירושלים ושם גם מקום העבודה שלנו.

אז אחרי כמה שנים נולדו לנו שלושה ילדים הלי, יוני ועדי. יוני התחתנה עם אלון והם ביחד הביאו לי שלושה נכדים, קמה, טיליה ויערי שאיתו אני משתתפת השנה בתוכנית הקשר הרב דורי.

אני מקווה וחולמת שהם יגדלו להיות אנשים טובים. אני גם חולמת לנסוע איתם לפינלנד לראות את אורות הצפון הנדירים.

הזוית האישית

יערי: היה לי כיף מאוד ללמוד על הסיפור של סבתא שלי ולהתעניין ואשמח מאוד להמשיך איתה את הפרויקט הזה ואני מקווה שהיא תאהב את התוצאה הסופית.

סלמה: הערכתי את האפשרות להכיר לעומק את נכדי ואת יכולותיו לארגן את הסיפור שלי ולעבוד תחת ההנחיות שלו והיה מעניין ומהנה לעבוד איתו