מאגר סיפורי מורשת

סבי יוסי נולד בעיראק בשם נג'י לאימא נעימה ואבא עזיז. משפחתו כללה גם את שלושת אחיו: מוריס, ג'ק ואחותו הקטנה נג'ה, שנעלמה בהיותה בת פחות משנה וגורלה לא ידוע למשפחה.

בעיראק חיו 130 אלף יהודים, מתוכם 100 אלף חיו בבגדד. הם השתלבו בחברה בתפקידים החשובים ביותר, כמו רופאים, בנקאים, עורכי דין עוד. בבגדד היו גם בתי ספר יהודיים ובתי כנסת בהם האופי היהודי של הקהילה נשמר כמו גם השתלב במסורת המקומית.

בשנת 1928 התחילו להתעורר בעיראק רגשות שנאה כלפי יהודים, שבאו לידי ביטוי בהפגנות נגד יהודים. אבל הממשלה דאגה לרסן רגשות אלה. לאחר קום המדינה (ישראל) רגשות אלה גברו ויהודים בערי עיראק החלו לחוש מאויימים על ידי הקהילה המוסלמית. בשנת 1941 פרצו פרעות נגד יהודים –  הפרהוד, שנמשכו כחודשיים, במסגרתם נפצעו ונהרגו יהודים רבים, נבזז רכוש והשלטון איבד שליטה במצב (התרחש במהלך מלחמת העולם השנייה כאשר כוח הממשלה היה חלש).

סבי ומשפחתו בזמן הפרעות הסתתרו בבית משפחת קשי, משפחתה של אמו נעימה, שגרה בפרברים. למרות האוכלוסייה הערבית במקום, ריכוז היהודים היה קטן ולא נשקפה סכנה למשפחה. השכנים בבגדד הבטיחו לשמור על ביתם לפני עזיבתם אל המשפחה במהלך הפרעות. על אף שבמקביל פרעו ובזזו אחרים. לאחר הפרעות וכניסת שלטונות הבריטים למדינה להשליט סדר, הקהילה היהודית אספה נשק להגן על עצמה. סליקים של נשק הוחבאו במרחב הקהילה היהודית, כמו בבתי ספר ובבתים.

אחרי "הפרהוד" יהודים רבים החלו לברוח לישראל. בילדותו סבי לא הכיר את אביו. הפעם הראשונה שפגש בו היה כאשר אמו נעימה ומשפחתה רצו לעלות ארצה ושלטונות עיראק דרשו את הסכמת אב המשפחה לביטול אזרחות עיראקית וקבלת דרכון חד כיווני ללא זכות שיבה לעיראק. כמו כן, לא הורשו היהודים לקחת רכוש מלבד 20 קילו בגדים לאדם.

עם הגעתם לארץ, משפחת בבא הגיע למעברה באשקלון שנקראה "מגדל גד". היו בה אוהלים ובכל אוהל התגוררו כמה משפחות, המיטות היו מקש – אם התמזל מזלך לישון עליה. הם קיבלו גם סל קליטה עם סכום זעום של כסף עבור כל נפש במשפחה, היה חוסר בציוד בסיסי כמו צלחות וכלי מטבח נוספים, לכן נדרשו אנשי המעברה ליצירתיות על מנת להשיג כסף ללא עבודה במקום חדש ולא מבוסס. אחיו של סבי מצאו יקב ענבים במרחק כמה קילומטרים מהמעברה. תחילה היו גונבים פרי בתוך בגדיהם ומחזירים אותם אל המעברה ומוכרים אותם שם. בשל מדיניות הצנע בזמנו, תוקצבה כל משפחה עם אוכל מועט, היה צורך במעברה לעוד מקורות מזון. כחלק מגיוס משאבים נוספים למשפחה, סבי יוסי המציא עבודה: הוא היה הולך לתור הארוך ביותר במעברה, זה היה התור לרופא, שהיה מגיע למעברה 2-3 פעמים בשבוע, ועומד בתור, מוכר את מקומו בתור,  חוזר להתחלה של התור ומתקדם ומוכר אותו שוב. סכום הכסף היה מספיק כדי לקנות מספיק נפט ללילה אחד – על מנת לבשל או לחמם את האוהל. מאוחר יותר הצליחו סבי ואחיו למצוא עבודה בהקמת אוהלים, ובעבודה הכרוכה בה – להביא מים ואוכל לפועלים, איסוף זבל ועוד. כל זה תמורת 2.5 לירות ליום. בשל הניסיון של סבי ואחיו בבנייה קיבלו עבודה בעוד פרויקט בנייה. שם יוסי החל לאסוף מסמרים עקומים במשך שבועות, הוא השאיל מהעבודה את הפטיש והחל ליישר את המסמרים בלילה אחרי העבודה, לאחר מכן החלו לאסוף קרשים שבורים. כשהיה להם מספיק, הם בנו בעזרתם שולחן וכיסאות לבית.

יוסי היה היחיד שהלך ללמוד בבית ספר, אחרי שנה הוא הרגיש שאין לו לאן להתקדם במעברה, והוא מתקדם בהשוואה לילדים בבית ספר. בתקופה הזו החליט לצאת לגדנ"ע בעפולה – לתוכנית המשלבת עבודה, לימודים ופעילויות חברתיות בערב. אמו סירבה לרעיון אך הוא הבין שלמען עתידו עליו ללכת כנגד הסכמתה. הוא זייף את חתימת אגודלה של אמו לאישור הצטרפות ויצא לצפון. לאחר חודש חזר למעברה אל אימא נעימה הכועסת, והביא איתו את הציוד החדש שקיבל – תחתונים, גרביים וגופיות לבנות בלי חורים וכתמים, כדי להראות לה את התנאים החדשים שהוא מקבל. הוא קיבל את ברכתה כשאמרה לו: "אם יש לך ארבעה זוגות גרביים לבנים – אולי תשאיר קצת לג'ק?" (אחיו הקטן). לאחר תקופה שם, קיבל סבי מכתב מהבית באשקלון שהמצב הכלכלי של המשפחה קשה, לכן נאלץ לעזוב ולחזור הביתה לאשקלון. שם עבד בכל מיני עבודות מזדמנות – קטיף כותנה, קטיף ירקות, עבודה בפרדסים ועוד. עם שחרורו של אחיו הגדול מהצבא, בעוד יוסי בן 15 וחצי, קיבל עצה מאחיו, שכדאי לו להתגייס עם מקצוע ביד. מיד הלך יוסי למוסך תיקון משאיות והחל לעבוד שם כמתלמד. בגיל 17 וחצי החל את שירותו הצבאי ונשלח ללמוד מכונאות טנקים. הוא שירת במחנה נתן בבאר שבע, שם נשאר עד שחרורו מצה"ל כעבור 28 שנה.

יוסי, בתו איריס, ובנו אייל

הזוית האישית

עינב הסטודנטית המתעדת: סבי היה בן אדם שמח, ומצחיק. הכי מצחיק שהכרתי. חייו אומנם היו קשים ומאתגרים, אך מלאים. הדברים אליהם נחשף במהלך ילדותו נשארו איתו ועברו אל ילדיו ונכדיו, לדוגמה – האהבה שלו לנגרות ובנייה שהתחילה כבר במעברה עם בניית פינת האוכל, או טיפוח הצמחים הרבים בגינה שלו, שהחל כאשר נחשף לחקלאות בעבודה מזדמנת בתקופת קושי כלכלי. לקחתי ממנו את היצירתיות, והיכולת לראות את חצי הכוס המלאה.