מאגר סיפורי מורשת

שמי נעמי שורוב, נולדתי בשנת 1942 לשושנה וחיים שטיין.

הורי הגיעו לקיבוץ הזורע כשעלו לארץ מגרמניה בשנת 1936, עם עליית הנאצים לשלטון. הוריי תכננו ללמוד באוניברסיטה, אך המשטר הנאצי הוציא צו שמנע מיהודים, ללמוד בבתי הספר ובאוניברסיטאות. שניהם היו חברים בתנועת נוער של יהודים בשם "אנשי העבודה", והם נשלחו ללמוד חקלאות בדנמרק, כהכנה לעלייה לארץ ישראל. זה היה  במטרה להצטרף לקיבוץ ולעסוק בכיבוש אדמת הארץ. בשנת 1936 הם נישאו ולאחר מכן עלו לארץ. הם נפרדו מההורים בתחנת הרכבת, ולא חשבו שזאת תהיה הפעם האחרונה, בה שושנה תראה את הוריה, אבל תחושות קשות היו להם והפרידה הייתה עצובה מאוד.

ההורים של שושנה וחיים שנולדו בגרמניה היו בשנות החמישים לחייהם, אהבו את הארץ בה גדלו, היו מבוססים מבחינה כלכלית, היו קשורים לתרבות האירופאית. הם לא האמינו שחוקי הגזע יתפתחו לשואה של יהודי אירופה, ולכן לא חשבו לעזוב את גרמניה. ההורים ניספו במחנה הריכוז באושוויץ בשנת 1944.

משפחת שטיין – הסבים שלי מצד אבי חיים.

מוריץ שטיין נולד בשנת 1884, ונפטר בקיבוץ הזורע בשנת 1952. מרגוט שטיין נולדה בשנת 1988, וגם היא נפטרה בקיבוץ הזורע בשנת 1968. לזוג שטיין נולדו שלושה ילדים: חיים נולד בשנת 1914 והיגר לישראל. הורסט נולד בשנת 1918 והיגר לאנגליה. גרדה נולדה בשנת 1920 ועלתה לישראל.

מוריץ ומרגוט הכירו זה את זה בעיר פרנקפורט על נהר במיין. מוריץ נולד למשפחה יהודית אדוקה בה היו שלושה עשר ילדים.

שתי המשפחות התנגדו בכל תוקף לנישואי השניים. במשך שנתיים לא הירשו להם להיפגש, אך מוריץ לא ויתר ושלח לה שירי אהבה נפלאים. לבסוף האהבה ניצחה, הם ברחו ונישאו באנגליה בשנת 1912.

מורץ התחיל את הקריירה שלו בסחר בדברי עור, ולאחר מכן עבד בבית חרושת לייצור מוצרי עור בעיר דרוסן. לבסוף קנה את המפעל והיה לבעליו. הוא העסיק מאתיים וחמישים עובדים. בפרנקפורט בנו הסבים בית גדול ומרווח בן שתי קומות. הם חיו ברווחה ובאושר. סבתא התגעגעה מאוד לתרבות בברלין, ולכן הייתה נוסעת לעיתים תכופות לאופרה של ברלין.

כאשר ביקרתי בברלין ישבתי בבית הקפה ליד האופרה, שם בילתה סבתי לאחר שהסתיימה הופעת האופרה.

ואז עלתה המפלגה הנאצית לשלטון והחיים הפכו להיות קשים מאוד ליהודים.

השלטון הנאצי ניסה בכל דרך להוכיח שסבא שלי הוא פושע, בכדי לרשת את מפעל העורות שלו. כאשר לא הצליחו להוכיח דבר נגדו, הם אסרו אותו בכיכר העיר פרנקפורט. המפעל עוקל והפך למפעל נשק.

סבא היה במאסר שלוש שנים, בתנאים קשים ביותר, וסבל מדלקות ריאות בשל הקור הנורא ומבעיות בלב. רק לביתו גרדה שהייתה אז בת חמש עשרה מותר היה לבקרו, לאחר שנערכה בדיקה יסודית על גופה. אבי חיים היה כבר בארץ והורסט, הבן השני, ברח לאנגליה.

לבסוף הוא שוחרר בעזרת קרוב משפחה של סבתי ,שהכיר את גרינג שהיה בעל תפקיד מכריע, ברדיפת היהודים במלחמת העולם השנייה.

גם הבית נלקח מהם לטובת קצין גרמני. כאשר שוחרר סבי מהכלא הוא השיג אשרת יציאה עבורם לישראל, והם הגיעו באונית משא לנמל בחיפה.

מנמל חיפה לקחו אותם הוריי לקיבוץ הזורע. תנאי המחיה בארץ ובקיבוץ בפרט בשנים ההם היו קשים ביותר עבורם. הם היו רגילים לרמת חיים גבוהה עם משרתים, עם רכב ונהג, חיי תרבות, מוזיקה ותיאטרון, חיי חברה והנאות החיים בכלל. הם התקשו ללמוד את השפה העברית (אני לעומת זאת למדתי גרמנית מהם). מה שהקשה עליהם את ההשתלבות בארץ.

בארץ הם גרו בליפט (סוג של צריף שקירותיו דקים עם גג פח) ללא קירור בקיץ הלוהט, מעלות חום שלא הכירו בגרמניה. לאחר תקופת ניסיון להשתלב בקיבוץ החליטו הסבים לעזוב.

סבא רצה לעבוד במקצועו – ייצור תיקים ועוד מעור, אך מקצוע כזה לא היה בארץ. לכן, נאלץ למצוא כל עבודה שתפרנס אותם. הוא מכר מוצרים שיצרו בסדנאות לעיוורים. אחר כך עבד בפרדס כשהוא כבר בן שישים, ומצבו הרפואי לא היה טוב, כתוצאה מהשנים בהם ישב בכלא בברלין.

סבא קיבל התקף לב, הבריא ועבד כסנדלר בעין שמר.

לאחר ניסיונות רבים שלא צלחו לחיות ולהתפרנס מחוץ לקיבוץ, חזרו הסבים להזורע. כאן עבד סבא כרצען, ועיקר עבודתו הייתה לתקן את רתמות הסוסים, שהיו אז כלי התחבורה העיקרי.

בשלב זה כבר נבנה בית עבור הורי חהברים שהגיעו מגרמניה. לכל משפחה היה חדר של 4X4 מטר והשירותים היו משותפים לחמש משפחות.

אנחנו זוכרים את סבא כאדם נאה, גבוה, תמיד מחייך, אוהב אנשים ובעלי חיים. יושב בצריף קטן ומתקין חפצים מעור. כמו כן, הוא יצר צעצועים מעץ. עדיין יש לאחי יואב סוס ועגלה מאוד עדינים ויפים, כמו גם מיטה לבובו,ת שעוברת מדור לדור.

סבי נפטר מסיבוך של דלקות הריאה, כשהייתי רק בת עשר. הייתי עצובה אך פחדתי ללכת להלוויה.

סבתא מרגוט הייתה אישה מאוד יפה בנעוריה, ותמיד שמרה על הופעה מסודרת. היה נעים לשהות במחיצתה, למרות שהיא לא הייתה מאושרת, ולא הצליחה למצוא את מקומה בארץ, כי הכל היה כל-כך שונה מארץ הולדתה.

בגרמניה היא לא עבדה, רק טיפלה בילדיה בעזרת מטפלת. לכן, גם בארץ לא עבדה, והסתפקה בסידורים המעטים בביתה. יש לציין, שבשנות השישים עברה לדירה של חדר וחצי בקיבוץ עם מטבחון קטן ושירותים.

היא היתה מפנקת אותנו, הנכדים, במאכלים שלא היו אז בקיבוץ. זאת הייתה תקופת הצנע בארץ, המאכל מתוק היחידי שאכלנו, היה לחם עליו מרגרינה וסוכר. כל יום הייתי נכנסת לחדר בו התגוררה, ומקבלת משהו מתוק.

היא צעדה יום יום על הכביש, ושרה בגרמנית שירים הלקוחים מאופרות (אחיה היה זמר). ובכלל, תמיד זמזמה נעימות שהכירה.

בשנותיה האחרונות לא הייתה בריאה, ואמא שלי טיפלה בה במסירות רבה, עד יום מותה. היא נקברה בבית הקברות בהזורע.

הזווית האישית

לירי: מאוד נהניתי לשמוע את הסיפורים של נעמי, זכיתי להכיר את הוריה ואת סבה וסבתה, דרך סיפור חייהם המיוחד, שסופר לי על ידי נעמי.