מאגר סיפורי מורשת

זהו סיפור תולדות חיי משפחתי בארץ ישראל, מצד משפחתה של אמי. (השם המלא שמור במערכת)

בשנת 1934, כשנה לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה, המשפחה חשה בסכנה הקרובה ובעקבות החינוך הציוני שקבלו בביתם עלתה לארץ ישראל.

אחיו של סבא: יהודה, ששניהם התחתנו באותו היום, ולאחר ימים ספורים עלו על רכבת לאיטליה בדרכם לארץ ישראל. אחיהם הגדול,  מאיר כבר עלה עם אשתו יפה חודשים מספר קודם לכן. כל המשפחה הגיעה לרמתיים. בהמשך, עזבו את המושבה כל אחד לדרכו. כולם עלו עם "סרטיפיקט"- רישיון עליה בריטי.

לאחר עלותם לרכבת שמו לב לכך שאל הקרון בו ישבו נכנסו שלושה חיילי SS, שעמדו בשני קצות הקרון כל משך הנסיעה עד גבול צ'כוסלובקיה, שם פשוט הנהנו בראשם ונעלמו. היו אלה חבריו ללימודים באקדמיה לשוטרים של סבא אשר אולץ לפרוש מלימודיו ואילו הם גויסו לכוחות הנאציים. כששמעו מנתן על כוונתו לעלות לא"י ניסו לשכנעו לרדת מהעניין כשאמרו לו שזה עניין חולף שיסתיים במהרה. הם עלו על הקרון כדי לוודא שלא יאונה כל רע לשני הזוגות היהודיים. מאז כמובן שלא היה כל קשר ביניהם.

הם המשיכו בדרכם ברכבת עד לנמל טרייסט שבאיטליה משם הפליגו באנייה עד לנמל יפו שממנו הגיעו אל המושבה רמתיים, שם גרו מספר שנים. הם עבדו בחקלאות בפרדסים בכל מקום בו אפשר היה למצוא עבודה. לא שולמו דמי אבטלה. לא עבדת – לא אכלת. ברמתיים נולדה בתם הבכורה שולה.

סבא נתן היה חבר בארגון ההגנה ומתוך כך שירת בן השאר במשטרת היישובים. הוא היה "גפיר" (נוטר).

בשנת 1938, כשרב סבי היה נוטר ולא הרבה להיות בבית התקבלו הורי להתיישבות במושב חירות לשם נרשמו זמן רב קודם לכך. סבתי העבירה לבדה את תכולת ביתם ובתם הקטנה למושב שם גרו במכולת עץ עד שיבנה ביתם. רכושם ורהיטיהם כללו בעיקר "בוקסות" ארגזי תפוזים ריקים ומיטת סוכנות גדולה.

אז, בשיאה של מלחמת העולם השנייה, נתבקשו מספר חברי מושב צעירים להתנדב לצבא הבריטי כמכסה שהוקצתה ע"י הסוכנות היהודית לבריטניה. אז הוקמה החטיבה היהודית הלוחמת (החיי"ל) היא הבריגדה היהודית המפורסמת, שהצטרפה לכוחות הבריטיים הלוחמים. הבריגדה למעשה לא ממש השתתפה בקרבות אבל סייעה לבריטים ולסוכנות היהודית לחלץ יהודים לאחר המלחמה. סבי השתתף בין השאר בשחרור יהודים ממחנה ריכוז ברגן בלזן שבגרמניה ובהולנד.

בזמן שירותו בבריגדה, נולדה בתו השנייה גבריאלה שעד גיל שנתיים לא ראתה את אביה וחשבה ש"אבא" הם המכתבים שהגיעו בדואר וכשפגשה את אביה בפעם הראשונה פרצה בבכי.

לאחר השחרור חזר סבא רבא למושב חרות והמשיך להיות חקלאי.

בשנת 1939, לאחר ליל הבדולח, עוד בטרם פרצה מלחמת העולם אז פגעו פרעות קשות בגרמניה. הגרמנים פגעו ברכוש יהודי והרגו הרבה מאוד יהודים רק בגלל היותם יהודים. הצליחו הוריו של סבא רבה נתן, לעלות גם הם לא"י עם בתם חנה. הוריה של סבתא רבה רחל ניספו בשואה. שלוש שנים לאחר קום המדינה, נולד בנם: מיכאל, הוא סבא מיקי.

סבא שלי, שנולד במושב, ידע כמו כל ילדי המושב ללמוד בבית הספר, לעבוד ולשחק. לאחר שחוזרים מביה"ס ואוכלים ארוחת  צהרים, הולכים לעשות שיעורים בזמן מנוחת הצהריים של ההורים. אחר כך, יוצאת כל המשפחה לעבוד בשדה בפרדס ובמשק. לאסוף ביצים ולהאכיל את התרנגולות בלול.

לאחר מילוי כל החובות הקיומיות הולכים הילדים ובהם  סבא מיקי למרכז הכפר לפגוש את רוב הילדים ולשחק עד חשיכה.

אין מחשב, אין טלוויזיה ואין משחקים אלקטרוניים. יש כדורגל, כדורסל, תופסת, מחבואים אנז'אפ (הנדס אפ), ג'ולות וכו'. רדיו היה בבית בשלב מאוחר יותר וכל המשפחה הייתה מצטופפת לידו כששודרה תוכנית מעניינת או חשובה.

באותן שנים היה סבא רבא נתן גם המא"ז של המושב. "מפקד איזור" שהיה איש הביטחון. שהיה מחלק שמירות לילה בין חברי המושב ובדרך כלל גם שומר בלילה בעצמו. היו אז "מסתננים", אנשי כפרים ערביים שהתגנבו בלילות ליישובים היהודיים כדי לגנוב חיות משק וציוד חקלאי ולפעמים גם לפגוע בתושבים.

כשסיים סבא מיקי ללמוד בבית הספר היסודי בתל מונד, בשנת 1964 עבר עם הוריו לגור באילת שם למד בבית ספר ימי להיות קצין מכונות באוניות. סבא נתן עבד בנמל אילת. סבתא רחל שהייתה עד המעבר לאילת עקרת בית וחקלאית שעבדה קשה מאוד, יכולה הייתה להתרווח ולעבוד פחות קשה, היא טיפלה בילדים.

סבא מיקי, שסיים את לימודיו התיכוניים והיה לקצין ימי, הפליג באוניות סוחר עד לגיוסו לצבא, כמובן לחיל הים שם שירת שירות צבאי מלא ביחידת שייטת 13. ובמילואים שנים רבות מאז מלחמת יום הכיפורים הנוראה. לאחר שהשתחרר משירות צבאי לאחר תום המלחמה ההיא יצא סבא מיקי להמשך לימודיו הפעם בבית ברל. שם הכיר את אשתו לעתיד, היא סבתא שלי, סבתא מירי ילידת מרוקו שלמדה שם גם היא במכללה למורים שבבית ברל לשם הגיעה מקריית שמונה.

לאחר שנישאו עברו לגור בהוד השרון וסבא סגר מעגל בשיבתו לעיר. סבתא מירי הייתה מחנכת ולימדה שנים רבות מדעי הטבע בבי"ס ממלכתי א' (הישן). סבא מיקי היה איש שיווק בחברת י.ב.מ מספר שנים ומזה קרוב לארבעים שנה מלמד נהיגה ומתמחה בהוראת נהיגה לנכים ולבעלי לקויות למידה.

בשנות השמונים של המאה שעברה סבא הקים וניהל בהתנדבות, בהוד השרון ארגון גג לארגוני המתנדבים הרבים שפעלו בעיר ובעזרת ארגון הגג הוקמו ארגונים נוספים. בין השאר עמותת "קימחא דפיסחא" שסיפקה מנות מזון לחגים וסופי שבוע לחסרי אמצעים.

אבא שלי, טל, נולד בשנת 1974, בהוד השרון והיום הוא מהנדס שעובד לטובת בטחון מדינת ישראל. אימא שלי הילה נולדה בשנת 1976, גם היא בהוד השרון. רוב בני משפחתי הקרובים גרים בהוד השרון. יש לי אח עמרי שגדול ממני בשנתיים ובקרוב יחגוג בר מצווה וגם אחות קטנה בת שנה – שלי.

לאימא נולדה אחות, היא נטע, שהיא כבר גדולה ויש לה בת ובן וגם הם בהוד השרון, וזה כיף שכולם גרים כאן.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.