מאגר סיפורי מורשת

סיפורנו מתחיל בעיירה קטנה ליד נהר הריין שבגרמניה. שם העיירה: שנקנבורג. בעיירה זו נולד אבי קוטי ז"ל ( סבא רבא של שחר).

אביו של קוטי, אלפרד, היה רופא הכפר, ואשתו גרטה, עזרה לידו בקליניקה. הימים הם ימי טרום מלחמת העולם הראשונה. בשל היותו רופא הכפר, הוא גם היה היחידי שהיה ברשותו רכב.

בשנות העשרים של המאה העשרים, עברה המשפחה לעיר הבירה, ברלין. אבי, קוטי, הצטרף לתנועת השומר הצעיר והיה פעיל ביותר בתנועה זו.

בהגיע אבי לגיל 12, התגרשו הוריו ואמו גרטה נישאה לבחור, לא יהודי, בשם פאול. על אף היותו גרמני לא יהודי, התנגד פאול למפלגה הנאצית שעלתה לשלטון בשנות השלושים.

בשנת 1936, עלה הזוג לישראל. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, עצרו האנגלים את כל הנתינים הגרמנים, הלא יהודים  (כולל הטמפלרים), שחיו בארץ, וכלאו אותם במחנות מעצר. כיון שבעלה של סבתי לא היה יהודי, הוא נעצר ביחד עם השאר, במחנה מעצר וילהלמה. העצורים האחרים, לא אהבו את  היותו ציוני ואוהב יהודים, כפי הנראה הרעילו אותו וסבתי הוזמנה לזהות את גופתו בבית החולים. הוא נקבר בבית הקברות בקבוץ גן שמואל, שם התגוררה דודתי רחל.

אבי, נשאר בגרמניה והמשיך בפעילותו הנמרצת בתנועת השומר הצעיר בברלין. הוא היה פעיל מאד בשליחת קבוצות נוער מברלין לישראל ובכך , למעשה, להציל את חייהם.

אמי , אלזה, נולדה בעיירה ליד מנהיים שבגרמניה. הוריה היגרו מפולין ובשל כך הייתה המשפחה מופלית לרעה, בקרב היהודים. משפחתה הייתה משפחה דתית מאד אבל אמי, בגיל 12, החליטה שהיא לא מאמינה יותר, והצטרפה לתנועת השומר הצעיר. היא עברה לברלין, וכך למעשה הכירה את אבי. כל משפחתה היגרה לאמריקה ובכך למעשה ניצלו חייהם. אמי החליטה שהיא נשארת עם אבי בברלין. בשנת 1938 הם עלו לישראל לאחר שחוו את ליל הבדולח, שהיה אירוע טראומטי לכל יהודי ברלין. הנאצים שרפו באותו לילה, בתי כנסת וחנויות השייכות ליהודים. שנה אחרי זה, הם נשלחים לאנגליה להביא קבוצה נוספת מהתנועה. הם מחליטים, בדרך לטייל קצת באירופה, מבלי לדעת שבעוד חודש תפרוץ מלחמת העולם השנייה. למזלם, הם התחילו את הטיול בשוויץ, שהייתה ארץ ניטרלית ובה לא הייתה מלחמה.  הם נתקעו שנתיים בג'נבה ושם גם נישאו בטקס צנוע בבית הכנסת.

השנה היא כבר 1941 ומלחמת העולם השנייה במלוא עצמתה. הגרמנים אפשרו לרכבת אחת משוויץ לעבור לעיר נמל באטליה, להעביר יהודים ואחרים, משוויץ. הורי מגיעים ברכבת זו לעיר הנמל, טרייסט, ומשם מפליגים לישראל. הם לא יכלו להפליג ישירות דרך הים התיכון, כי האנגלים ששלטו באותה תקופה בארץ ישראל, חסמו את המעבר ומנעו עליית יהודים לארץ. רב החובל החליט לבחור בדרך אחרת. האנייה הפליגה מאיטליה מסביב לכל יבשת אפריקה במשך מספר חדשים, עד שהגיעה למצריים ודרך תעלת סואץ לסיני ומשם ברכבת לכיוון מדינת ישראל.

הורי הצטרפו לקבוץ שנקרא אל גביש, קבוץ של יוצאי גרמניה. (הנקראים גם ייקים). קבוץ זה שכן ליד רעננה. החברים התפרנסו מעבודות חקלאות ותעשייה בעיר. לימים הסתבר שהפרנסה קשה ולקבוץ היה קשה להמשיך להתקיים.  תנועת הקבוץ הארצי, שלה היה שייך קבוץ זה, החליטה שהמצב כל כך קשה ולמעשה הקבוץ לא יכול להמשיך להתקיים כפי שהוא. הוחלט שקבוץ אל גביש יעבור כולו לקבוץ כפר מנחם. ואמנם לאחר ויכוחים ומלחמות, עובר כל הקבוץ, לכפר מנחם. קבוץ אל גביש לא קיים יותר. ומה שקשור למשפחתי, אמי הייתה בחודש התשיעי להריונה בדיוק במעבר ולכן המשאית שהעבירה אותה לכפר מנחם, עברה בבית החולים בילינסון בפתח תקוה, ושם אני נולדתי. כך שלמעשה נולדתי בין שני קבוצים, לא פה ולא שם. בכפר מנחם הובאתי במסגרת החינוך המשותף לצריף בית התינוקות והורי ושאר חברי אלגביש גרו בסוכות שנבנו במהירות לצורך קליטתם.

מפה מתחיל סיפור חיי בקבוץ, במסגרת החינוך המשותף שזה כבר חומר לסיפור נוסף.

ספור חיי בכפר מנחם

כפי שסיפרתי בסוף סיפורי הקודם על תולדות משפחתי בגרמניה ובישראל, נולדתי במעבר, בבית החולים בילינסון, בין רעננה לכפר מנחם, עם העברתו של קבוץ אלגביש ממקומו ליד רעננה לקבוץ כפר מנחם. השנה היא 1943.

הקבוץ, נוסד כמה שנים קודם לכן בשנת 1939. התנאים היו קשים, וחברי הקבוץ שהיו ממוצא פולני ואמריקאי, הכינו לנקלטים החדשים סוכות יוטה לצורך מגורים. אני הועברתי בגיל כשבוע לבית התינוקות ששכן באחד הצריפים היחידים שהיו בקבוץ, שאר החברים גרו באהלים, כמובן ללא תנאים לטיפול בילדים. מבחינה זו, היה החינוך המשותף, פתרון נכון לטיפול בילדים, מה עוד שבאותה תקופה הייתה בארץ תופעה נרחבת של תמותת תינוקות. בהמשך הוסיפו לשיטת חינוך זו אידיאולוגיה קיבוצית, בעיקר סביב הדעה שיש לחנך לקו מסוים וההורים לא תמיד מוכשרים לכך. התנועה ארגנה קורסים מיוחדים להכשרת מטפלות.

קבוץ כפר מנחם, השוכן כ -7 ק"מ מצומת מסמיה היה מוקף בכפרים ערביים. ממערב, הכפרים מסמיה הגדולה, מסמיה הקטנה וטינה. ממזרח, תל א סאפי, אידניבה, שייך דאוד ועוד. היחסים עם השכנים היו טובים ואפילו הדרך לקיבוץ, עברה דרך הכפרים. בחורפים הקשים, כאשר לא היה כביש סלול לקבוץ, נעזרו החברים גם בסוסים ועגלות של הכפריים.

בתי הילדים, עד גיל הגן,  היו בדרך כלל מחולקים לשישיות, כלומר שישה ילדים במסגרת של מה שנקרא "מחלקה". לכל מחלקה, מטפלת. בית הילדים, כלל חצר גדולה, מקום משחקים, שרותים ומקלחת וחדרי שינה. הילדים, החל מבית התינוקות, ישנו בבית הילדים, בלילה ובצהריים. המטפלת הייתה באה בבוקר, מקימה את הילדים, מלבישה, ומכינה אותם להמשך היום. מכינה ארוחת בוקר, בקיץ בדרך כלל טיול ברחבי הקבוץ, משחקים וארוחת צהריים. לאחר מכן דואגת למקלחות ושנת צהריים. בדרך כלל בעת שנת הצהריים הייתה מגיעה מטפלת נוספת, שנקראה "מקימה", תפקידה היה להקים את הילדים משנת הצהריים ולהכינם להמשך. כל האירוע נקרא "הקמה". בארבע היו מגיעים ההורים ולוקחים את הילדים למה שנקרא חדר ההורים. בשנים הראשונות זה אמנם היה חדר אחד ללא שירותים צמודים וללא מטבח. בשמונה בערב, היו ההורים מביאים את הילדים למחלקה לשנת הלילה. המטפלת הייתה נשארת עד שאחרון הילדים נרדם ועוזבת את הבית. משעה זו, היו הילדים בכל הבתים, באחריות שומרות הלילה שהיו יושבות בבית התינוקות ומידי פעם עושות סיורים בכל בתי הילדים. בגיל הגן, אוחדו 3 מחלקות לגן אחד, עם גננת ומטפלת. שם הגן היה לפי שם הגננת. אני הייתי בגן ליזה, כי לגננת קראו ליזה. לנו הילדים נראתה שיטת חינוך זו מובנת מאליה כי לא היכרנו משהו אחר. בגן שלי, רוב הילדים אהבו את הלינה המשותפת בעיקר בזכות השיחות לפני השינה והבילוי המשותף. לעיתים, לאחר שהמטפלת הייתה עוזבת את הבית, מתוך מחשבה שכולם ישנים, היינו קמים ומתחילים בילוי לילי עד ששומרת הלילה הייתה באה ומחזירה את הסדר על כנו. קרו גם מקרים שהתעוררנו בבוקר וברחנו ביחד מהגן, עד ששומר הלילה "תפס" אותנו והחזירנו אחר כבוד לגן. אספר סיפור קצר שהתרחש בהיותי בגן:

המבנים הראשונים  הבנויים מבלוקים ובטון, בקבוץ, היו בתי הילדים. הגן הראשון היה היכן שהיום מבנה המועדון של כפר מנחם. הגן שלי, גן ליזה, היה במבנה זה. יום אחד, יצאו הילדים לטיול עם המטפלת והגננת. מאחורי הגן, היה ארגז חול למשחקים. אני וילדה נוספת בשם רחל שיחקנו בחול, בשעה ששאר הילדים יצאו לטיול.  לאחר זמן, נכנסנו לגן ואין ילדים ואין גננות. לא ידענו בדיוק מה לעשות והחלטנו להיכנס לארון של המצעים. הארון היה כמו חדר קטן, ואנו נשכבנו ונרדמנו. בינתיים הגננת הבינה שחסרים לה שני ילדים. היא החליטה לחזור לגן ולחפש אותנו. כיון שלא מצאה, הזעיקה לעזרה את הורינו וחברים נוספים. כולם חיפשו בכל רחבי הקבוץ ולאחר שנקפו השעות, הזעיקו גם את המשטרה. חפשו ולא מצאו. בינתיים הגיעה שעת הצהריים והילדים הושכבו לישון. החיפושים נמשכו. המטפלת המקימה, העירה את הילדים בשעה היעודה וראתה שאחד הילדים "הרטיב" במיטה. היא פתחה את ארון המצעים וכמובן שראתה בתוכו את שני הילדים האבודים. היא יצאה החוצה בצעקות: "מצאתי, מצאתי". כל המחפשים הגיעו למקום והשמחה הייתה גדולה.

בשנת 1950 בהיותי בשנה האחרונה של הגן, בגיל שש וחצי, החליטו הוריה של אמי, שכזכור היגרו מגרמניה לאמריקה לפני המלחמה, לממן לה ולי נסיעה לארצות הברית.

זו הייתה תקופה של אחרי מלחמת העצמאות, כך שעברו 2 מלחמות מבלי שהם נפגשו. אמי פנתה לקבלת אישור, ובשיחת הקבוץ, אושרה הנסיעה. לא טסנו אלא שטנו באנייה מנמל חיפה. השיט ערך שבועיים ואני זוכר כל רגע בו כהנאה צרופה. היינו בניו יורק חצי שנה. הלכתי שם לגן ולמדתי אנגלית מהר מאד. גם בחזרה בילינו שבועיים על האנייה וכשחזרנו, הילדים כבר היו בכיתה ב' וידעו לקרא ולכתוב. סידרו לי "מורה" פרטי, ילד מכיתה ה', וכעבור זמן קצר הצלחתי להשתלב בכיתה.

בכיתות יסוד כבר קיבלה כל כיתה שם. לכיתתי קראו ליבנה. החינוך בכיתות היה המשך של מה שהיה קודם. הכיתה הייתה בנויה מכיתה, מטבח וחדרי שינה. 4 ילדים בחדר. את כל הארוחות היינו אוכלים ביחד, האוכל היה מובא ממטבח הילדים המרכזי. כמובן שבאותה תקופה, לא היו מחשבים או טלפונים והבילוי היה , משחקי חברה בפנים ובחוץ.

החינוך בתיכון היה דומה, אנו היינו הכיתה הראשונה במה שנקרא "מוסד כפר מנחם", שהשתנה בהמשך לבית הספר צפית.

במוסד, השתדלו המחנכים להרגיל אותנו לחיים עצמאיים, הייתה ועדת קבוצה שניהלה את הפעילות השוטפת. הייתה גם ועדת מוסד, כאשר אחד הילדים מהכיתות הבוגרות הוא מזכיר המוסד. מקום חשוב בפעילות, תפסה תנועת השומר הצעיר. כך עד הגיוס לצבא.

הזוית האישית

סבא אמנון:  התוכנית היא מיוחדת ונתנה לי הזדמנות לספר את סיפורי בקבוצה ובמיוחד לנכדי שחר. נתנה לי גם הזדמנות לבלות עם שחר לבד בלי שאר המשפחה. שחר: הייתה לי חוויה מהנה לבלות עם סבא שלי ולהכיר כל מיני סיפורים מחייו. חלק מהסיפורים הכרתי וחלק לא. כיף לי לשמוע סיפורים מסבא שלי וממליץ על תוכנית הקשר הרב דורי לכל תלמיד.