מאגר סיפורי מורשת

שמי ורדה פררו, סבתא של יונתן, נולדתי בתאריך 03.12.1951 בתל אביב. אימא שלי סיפרה לי שיום הולדתי היה היום הגשום ביותר בשנה זו.

ילדותי

אבי דוב נולד בישראל בשנת 1927 ואמי טובה נולדה בפולין בשנת 1928. אביה של אמי היה ציוני נלהב ועלה לארץ לבד. אמי סיפרה לי שאביה היה ציוני אך שכל המשפחה קשה היה לעזוב את "סיר הבשר" בפולין. היה להם שם בית חרושת והם היו עמידים.

בילדותי

הוא רצה שסבתי חנה ואמי תעלנה לארץ, אך סבתא סירבה ויותר מאוחר אמי עלתה לארץ רק עם דודתה, כשהיתה בת שבע וזה היה מזלה היות והתחילה מלחמת העולם השנייה שבה נרצחו כל בני המשפחה של אמי. גם סבתי הצליחה לברוח לפני המלחמה והתאחדה עם אימא.

משפחת של אמי נספתה בשואה מלבד דודה, אחות אמה, שגם היא עלתה לארץ. אחת עשרה אחיות נשארו רק סבתי ואחותה.

משפחתי גרה בתל אביב, אינני זוכרת את החיים בתל אביב. בהיותי בת שש עברה משפחתי לגור ביד אליהו. למדתי בבית ספר גיבורי ישראל.

בכיתה ד' הצטרפתי לתנועת הצופים הדרכתי בתנועה ורכשתי שם חברים עמם אני בקשר עד היום. בבית הספר היסודי אהבתי בעיקר את שעורי המוזיקה ומלאכה ובאמת התעמקתי בקטע של נגינה בפסנתר ומלאכת יד. בכיתה ח' כשהיתה צריכה ליפול ההכרעה מה יהיה הכיוון שלי, פניתי למוזיקה והמשכתי לימודיי בתיכון "תלמה ילין" שהתמקד במוזיקה.

בפעילותי בתנועת הצופים

מתקופת פעילותי כמדריכה בצופים באחד הטיולים

ארבע שנים עברו ביעף, משם פניתי ללימודים במדרשה למורים למוזיקה בתל אביב והכיוון היה הוראת מוזיקה במעונות, בתי ספר יסודיים ותיכוניים. כשעזבתי את המדרשה ידעתי שחייבת אני להחליט החלטה חשובה. להתגיס לצה"ל או להמשיך בהוראה. החלטתי להמשיך בהוראה.

 בצעירותי

בתקופה זו הכרתי את גרשון, בעלי כיום, הוא היה קיבוצניק מבית העמק. עברנו לגור יחד בקיבוץ. בשנת 1972 נולדה בתנו הבכורה רווית ואז חזרנו לגור בעיר. התחלתי לעסוק בהוראת מוזיקה ורתמוזיקה בצורה מקצועית במעונות וגני ילדים.

 פעילותי במערכת החינוך בהוראת המוזיקה

אהבתי את עבודתי זו, אך לא הזנחתי את העיסוק במלאכת יד. 20 שנה לימדתי מוזיקה ורתמוזיקה גם לילדים בעלי צרכים ביוחדים. הקמתי מקהלות וראיתי ברכה בעמלי.

 פעילותי במערכת החינוך בהוראת המוזיקה

כיום אני רק מתעסקת במוזיקה ומלכאכת יד להנאתי הפרטית ומגדלת את דור ההמשך.

הזוית האישית

ורדה: היה לי קושי נפשי להיזכר בהיסטוריה של המשפחה אך שמחתי להיזכר בהיסטוריה שלי עד היום ולהשאיר זאת כמורשת.