מאגר סיפורי מורשת

אבי, שלמה איש-הורביץ, עלה לארץ מפולין בשנת 1922, כשהיה בן 13. הוא על יחד עם הוריו, שני אחים ושתי אחיות, והמשפחה התיישבה בעקרון.

אמי, ימימה סבטניק (איש-הורביץ), עלתה לארץ לבדה מליטא בשנת 1931 (כשהייתה בת 25). היא עלתה לארץ לבדה, בעקבות חברותיה וגרה בתל אביב. המשפחה שלה נשארה בליטא ונספתה בשנת 1941 ע"י הנאצים והליטאים בשואה.

אבא שלי למד בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל". גרנו בצפון תל אביב בדירה שכורה (3 חדרים) לא רחוק מהים. היינו שלושה בנים. הבכור שמו אלי, אני האמצעי והקטן שמו אמנון.

אבא שלי עבד כמדריך תיירים. אימא שלי (שעבדה בליטא בבנק) הייתה ברב התקופה, פקידה בכירה בבנק.

הילדות שלי הייתה מאושרת ויש לי הרבה זיכרונות טובים מהתקופה. למדתי בגן פרטי ואח"כ בגן עירוני ובבתי ספר יסודיים הקליר ובן-יהודה, אליהם הלכתי לבד ברגל, ובתיכון למדתי באורט יד סינגאלובסקי במגמת אלקטרוניקה, ולשם נסעתי באופניים. היו לי הרבה חברים בשכונה וגם בבית ספר. אהבתי את הלימודים והייתי תלמיד מצטיין.

המורים שאהבתי הם מרים גולדמן, המחנכת בכיתות ב', ג' ו-ד' והמחנך רמתי בכיתות ז' ו-ח'. לא הייתה תלבושת אחידה בבתי הספר. לא הייתי בתנועת נוער (פרט לתקופה קצרה בצופים). משחקי הילדות היו בעיקר ברחוב – מחבואים, כדורגל, תופסת, ג'ולים ומשחקי כדור. בבית שיחקנו בשח, בדמקה, במונופול וב 5 אבנים.

לא היה לנו הרבה כסף, אבל לא היינו עניים. למדנו להסתפק במה שהיה לנו. אוכל קנינו במכולת בשכונה. למשל, לא היו אז בקבוקי חלב וקנינו את החלב בסיר והייתי צריך להיזהר שלא ישפך לי בדרך מהחנות הביתה. הדודים שגרו באמריקה שלחו לנו מידי פעם מוצרי מזון שונים שלא היו בארץ. הייתה הקצבה על מוצרי מזון יקרים וכדי לקנות אותם קיבלנו מהממשלה תלושים מיוחדים.

לא היו מוצרי חשמל, פרט לרדיו שהיה מאד גדול. כמובן שלא היו טלוויזיות וגם לא היו טלפונים ובוודאי שלא היו מחשבים. היו לנו מעט מאד צעצועים. חימום מים למקלחת נעשה ע"י חימום המים שבדוד בנפט. גם בישול נעשה עם פתיליות ונפט. קירור של האוכל נעשה במקרר שקורר בגוש (בלוק) קרח. קנינו כמעט רק מוצרי אוכל וכמעט לא קנו בגדים. היו מעבירים בגדים מהבן הגדול לקטן.

למרות שלא היו לנו הרבה דברים היינו מאושרים.

בית הכנסת היה ברחוב מקביל. הלכתי עם אבא שלי לבית הכנסת בימי שישי ושבת ובחגים. המשפחה לא הייתה דתית, אבל הייתה מסורתית ושמרנו על כשרות. בבית הכנסת עליתי לתורה בגיל הבר-מצווה.

היה לנו קשר מאד קרוב עם בני משפחה וכמעט כל שבת במשפחה הייתה נפגשת אצל הדוד המבוגר. וגם נפגשנו עם החברות של אמי (מליטא).

תמונה משפחתית של סבי (משמאל בתמונה)

אבי נפטר בגיל 51 כשהייתי בן 16 וחצי בלבד. לאחר פטירתו אמרתי תפילת קדיש שלוש פעמים ביום במשך שנה שלמה.

במהלך הלימודים בתיכון ובטכניון התפרנסתי ממתן שיעורים פרטיים במתמטיקה (הכנה לבגרות) וגם קיבלתי כל שנה בזמן הטכניון מלגות מתורמים מחו"ל.

תקופה מאוחרת

אחרי גמר הלימודים בתיכון התגייסתי לצבא. הייתי עתודאי. למדתי בטכניון הנדסת חשמל. בחופשות הקיץ עשיתי קורסים בצבא- קורס מ"כים וקורס קצינים. בקורס קצינים הייתי צוער מצטיין של כל העתודאים וקיבלתי את דרגת הקצונה מהרמטכ"ל (צ'רה – צבי צור). שירתי בצבא סה"כ 4.5 שנים: שנתיים וחצי שירות חובה ושנתיים בשרות קבע.

אחרי גמר הלימודים בטכניון הוצבתי בצבא בחיל הקשר ביחידה ללוחמה אלקטרונית. ובהדרגה התקדמתי לתפקיד של המפקד הטכני של היחידה. עבדתי כמהנדס אלקטרוניקה בחברות הייטק, ובהמשך כמנהל בכיר.

הערכיים והמסרים החשובים בעיני הם: הסתפקות במועט (מעולם לא שאפתי להרבות בממון רב), היה לי תמיד דחף להצטיינות (בלימודים ובעבודה). הערכה של קשרי המשפחה וקשרים עם חברים, הערכה לרקע ההיסטורי של המשפחה והצורך לשמור זאת והחשיבות ביצירת ובשמירת חברויות מהילדות

הזוית האישית

סבא עוזי: אהבתי לשבת יחד עם נכדי ולספר לו את סיפור ילדותי נהנתי מזמן איכות איתו.

גיא: היה מעניין להקשיב לסיפורים של סבא ולגלות דברים שלא ידעתי.