מאגר סיפורי מורשת

שמי ליאל, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בה אני משתתפת השנה, אני מתעדת את סיפור העלייה של סבתא שלי, אינה נוביקוב, שעלתה עם משפחתה לישראל ב-1990, לפני פירוק ברית המועצות.

לפני שמתחילים, קצת רקע היסטורי: העלייה לישראל מברית המועצות לשעבר, או מחבר המדינות העצמאיות, בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלה למעשה עוד בסוף שנות ה-80 עם פתיחת שעריה של ברית המועצות בעידן שלטונו הליברלי של מיכאיל גורבצ'וב. קצב העלייה לא היה אחיד, ורוב העולים הגיעו בתחילת שנות ה-90. במהלך העלייה עלו מאות אלפים לישראל, עד שבתחילת שנת 2000 הגיע העולה המיליון.

תארו לכם יום אחד לעזוב את כל מה שאתם מכירים ויודעים כמו: שפה, חברים, תרבות, מאכלים ומקום עבודה. אבל רגע לפני שאני מתחילה לספר, אציג את סבתא שלי: לסבתא שלי מצד אימא קוראים לה אינה נוביקוב, היא נולדה ב-1960 בחמישי בדצמבר, גדלה, התחתנה, למדה והביאה לעולם את אירה בתה (אימא שלי). בברית המועצות לשעבר היא התגוררה עם כל משפחתה בבלארוס בעיר הומל.

בסוף שנות השמונים התחילו שמועות על פירוק ברית המועצות אשר התפרקה ב-1991. סבתא שלי ומשפחתה רצו לעלות לארץ ישראל ולא רצו להמשיך לחיות במדינה קומוניסטית ואנטישמית. על העלייה החלו לחשוב ההורים של סבתא ב-1988, בדיוק עם תחילת השמועות של הפירוק. לפני הפירוק של ברה"מ, לא היה קל כל כך לצאת מגבולות המדינה, היית צריך להשיג אישורים ומסמכים מהרשויות של המדינה שבה התגוררת וכל התהליך הזה לקח כמה חודשים טובים, אבל כאשר התחיל ממש דיבור על הפירוק בברית המועצות, התחילו לחלק אישורים כמעט לכל אחד. כאשר בני משפחתה שמעו על ההקלה בקבלת האישורים, הם מיד קפצו על ההזדמנות והוציאו אישור לעזוב את ברית המועצות. להוציא אישור לכל המשפחה היה קצת מסובך וארוך הסיפור לקח כמעט שנה (תשעה וחצי חודשים). בינתיים גל העלייה התחיל והרצון לעלות לישראל התחזק עוד יותר.

בסופו של דבר קיבלה המשפחה את האישורים ויכלה לעלות לארץ. סבתא שלי, שלמדה באוניברסיטה אדריכלות, התפטרה מעבודתה גם סבא שלי התפטר מעבודתו וכל המשפחה השאירה את חייה שם בבלארוס. כמובן שהם לקחו חפצים חשובים כמו בגדים, דברים יקרי ערך בשבילם. אמי נאלצה לעזוב את בית הספר ואת החברים שהיו לה.

הם יצאו למסע העלייה ב-7 במאי 1990. הם יצאו לשדה התעופה נרגשים וגם בעלי חששות, כמו – מה יהיה? איך יקבלו אותנו? האם הארץ יפה? האם חם או קר שם, ועוד הרבה חששות שיכולים לצוף בזמן העלייה. המסע מתחיל בשדה התעופה של בלארוס בטיסה הראשונה למוסקבה. בשדה התעופה של מוסקבה המתינו יומיים, לאחר מכן טסו לבודפשט, שם חיכו עוד יומיים. הטיסה האחרונה והכי מרגשת הייתה הטיסה לישראל! בשעות צהרים המאוחרות המטוס נחת בישראל. לאחר כל הבדיקות וקבלת תעודות העולה, המונית לקחה את סבתא, סבא ואימא לדירה של משפחה מארחת, שם הם חיו בערך חודש עד  שהם שכרו דירה. בזמן הזה כל המשפחה של סבתא שעלתה הלכה לאולפן למשך חצי שנה בערך. בתקופת הזמן הזה כל המשפחה ניסתה להתאקלם בארץ ולרכוש חברים חדשים. בזמן זה המשפחה גם שמרה על הקשר עם חברים ובני משפחה שלא עלו לארץ. סבתא שלי עשתה רישיון בארץ ועשתה ועוד קורסים נוספים, היא לא המשיכה באדריכלות. היא המשיכה לעבוד ב-HOT בהנהלת חשבונות ועושה את זה עד היום. בזמן ההתאקלמות המשפחה חוותה, בעיקר אימא שלי, גזענות ויחס מזלזל מצד התלמידים בבית הספר שבו למדה (בית ספר הגליל שבדרום תל אביב), והיו עוד דברים נוספים שנגרמו רק בגלל שעלתה מברית המועצות לשעבר. היא נשאלה שאלות כמו – 'הייתה לכם טלוויזיה? היו לכם חלונות בבתים ? אתם יודעים מה זה מזגן?'. היו כל מיני קללות ברוסית שנזרקו באוויר, בסופו של דבר הם התעלמו ולא התייחסו להערות המעליבות.

עכשיו, לאחר כמעט 33 שנים בארץ, כל המשפחה מאושרת לחיות פה ונהנית מכל רגע.

הזוית האישית

ליאל הנכדה המתעדת: במהלך התוכנית הרגשתי שהתחברתי יותר לסבתא שלי יותר מבדרך כלל ואני מאחלת שיהיו לנו עוד רגעים מהנים ופגישות כמו שיש לנו עכשיו.