מאגר סיפורי מורשת

שמי אילת אבל כולם קוראים לי איה. נולדתי בתל אביב. אני מורה לשעבר, מדריכת טיולים, חוקרת תולדות תל אביב. אני נשואה לאורי, אימא לשתי בנות, סבתא לשישה נכדים וסבתא רבתא לנין. כיום בגמלאות עוסקת בהמון דברים שונים שהחשובים ביותר מביניהם הוא המפגשים עם הנכדים וזמן האיכות איתם.

אני רוצה לספר על ילדות מאושרת בצל מלחמת העולם השנייה: בצל בשורות האסון הנוראי שנפל על עמנו ופגע כמעט בכל בית, גם המאבק בבריטים ועד מלחמת העצמאות.

נולדתי ברחוב קטן, לא סלול שבקצהו בית הקברות הישן של תל אביב. הרחוב היה מאוכלס בעיקר ביוצאי גרמניה (ייקים) והיינו המון ילדים, וכמו ילדים שיחקנו בהמון משחקים. בבתים היו המשחקים הקבועים כמו: מונופול, דמקה, דוק וכמובן שחמט, אבל המשחקים הכיפיים היו ברחוב או במגרש המשחקים שלנו – בית הקברות. לא פחדנו לשחק שם, היו לנו הרבה "מכרים": ביאליק, אחד העם, שינקין ועוד כמה כאלה, שהם רחובות בתל אביב. שיחקנו שם שוטרים וגנבים, מחבואים ועוד… המקום היה מלא עצי פרי: תאנים אצל ביאליק, חרובים אצל נורדאו וענבים מעל קברו של שינקין, כך שרעבים לא נשארנו.

ברחוב שיחקנו במשחקים שיצרנו בעצמנו: קלאס, חמש אבנים, דוד'ס (מקל קטן מחודד בקצותיו מונח על משהו מוגבה ומכים בו במקל גדול יותר ומעיפים אותו למרחק, משהו שמזכיר משחק ביסבול), חמור ארוך, משחקי כדור למיניהם, מחבואים, תופסת ואחרים שיצרנו מחומרים שהיו זמינים.  היו לנו גם כל מיני תחביבים, בעיקר אוספים שונים כמו: בולים, "זהבים" "פרסים" שהם קלפים קטנים שיצרנו מקופסאות סגריות בעזרת פקק של בקבוק. ותקצר היריעה מלספר. בקיצור – המון כיף, המון חופש עד שהיו מתחילות להשמע קריאות האמהות: " … בוא/י הביתה, ארוחת ערב".

קברי ד"ר יהודה לייב מטמון כהן ואשתו פניה, בבית הקברות בטרומפלדור. שחר היא החימשית שלהם (חימשי הוא בן או נכד נין) 

אוסף "פרסים" של פעם

הזוית האישית

סבתא איה: התוכנית העניקה לי שעות איכות נפלאות עם נכדתי מבלי לחלוק אותן עם בני הבית האחרים. זו הייתה הזדמנות לספר לה על חיי ועל החוויות שהיו לי, דבר שלא היה לי עם הוריי ששתקו והסתירו מאתנו. למדתי דברים מיוחדים עליה ונהניתי מכל רגע שחלקתי. אני מאחלת לה שלא תשתנה, שתמשיך להיות "מענטש" כמו שהיא.

הנכדה שחר: התוכנית תרמה לי בכך שלמדתי יותר על סבתא שלי ושהקשר שלנו התהדק. אני מאחלת לסבתא שלי ולי עוד הרבה ימים של ביחד.