מאגר סיפורי מורשת

שמי תמרה אפלבוים אני בת שמונים ושתיים, נולדתי  ב1941 בליטא.

אני חיה באושר בחיק משפחתי האהובה, וכך מתחיל סיפור חיי:

נולדתי בתאריך 25.5.41 בעיר וילנה שבליטא. זו הייתה מלחמת העולם השנייה. חודש לאחר לידתי נכנסו הגרמנים לוילנה. בגיל חודש עברתי לגטו עם אימי ,דודתי ובת דודתי. היו תנאים מאוד קשים. אני ובת דודתי היינו תינוקות וקשה היה לשרוד בתנאים האלו. דודתי התחילה להתעניין בכתובות בעיר, שאפשר יהיה להציל אותי ואת בת דודתי. נמצאה אישה ליטאית מקסימה, שהסכימה להסתיר אותי ואת בת דודתי אירה. אימי ודודתי, הכניסו את שתינו לעגלה רעועה, הורידו את הטלאי הצהוב, ובאישון לילה יצאו מהגטו לאחר ששיחדו את השומר, ישר אל הכתובת שקיבלו. הם דפקו בדלת ואלנה סטפנובנה גריגורייבה פתחה בהתפעלות, כי ראתה שבמקום תינוקת אחת, קיבלה שתיים. היא הכניסה אותנו לביתה, ואימי ודודתי נעלמו, כמובן לא לגטו, אלא לאחד הכפרים בסביבה, שם הן הוסתרו בעליית הגג.

החיים אצל אימי הליטאית

היה לי מאוד מאוד טוב אצל אימא אלנה. הבית היה מאוד מסודר, היה פסנתר בבית. והבת אירנה הייתה בת חמש עשרה והיא מאוד עזרה בטיפול בי ובבת דודתי. פינקו אותנו, אהבו אותנו, והיא נתנה לי את השם תמרה, שזה שם רוסי. אימי הליטאית הייתה אישה מאוד אמיצה, סיכנה את חייה, בזמן שכל הסביבה הייתה מלשינה על יהודים, ולכן היה צריך מאוד להיזהר. גדלתי בבית אימי  במשך כל המלחמה, ואהבתי אותה  מאוד מאוד. דיברתי ברוסית התפללתי כל ערב תפילה נוצרית, כי לא ידעתי שאני יהודיה. הן כל כך אהבו אותנו, והביאו לנו כלבלב קטן בשם מיקוש.

סוף המלחמה

ב1946 בסיום המלחמה, כשהייתי כבר ילדה בת חמש, אימי אידה ודודי קלמן באו לקחת אותי. לא הכרתי את אימי הביולוגית ולא רציתי ללכת. הייתה פרידה מאוד קשה. התחבאתי מתחת לשולחן האוכל, ואמרתי ״מי זאת האישה הזאת שבאה לקחת אותי״. לאט לאט התחלתי להבין שאני צריכה להיפרד מהבית החם בו גדלתי, וללמוד להכיר את אימי אידה.  בת דודתי האהובה נשארה בווילנה עם המון געגועים.

השהות בגרמניה

בשנת 1946 הגעתי עם משפחתי למחנה העקורים באד רייכנהאל בגרמניה, היינו פליטים במחנה. חיינו במחנה שלוש שנים אני למדתי בכיתות א', ב', בבית ספר "תרבות". היו חיים יהודיים עשירים בגרמנייה. היינו מציגים הצגות, לומדים עברית, ומתגעגעים לרגע בו נגיע כעולים למדינה היהודית – ישראל. שם שמענו לראשונה בשנת 1947 על הכרזת המדינה היהודית וכולנו שמחנו כמובן.

הזווית האישית

עמרי: בעקבות החשיפה בפרוייקט ושיתוף הסיפור, סבתא הגיעה לכיתה ביום השואה "זיכרון בכיתה" לשתף בסיפורה המרגש. וזה השיא מבחינתי.